ארכיון עבור “יולי, 2005”

למימס,

באמת את צריכה שאני אגיד לך שאת שוברת מוסכמות?  או שאולי, את בעצם רוצה שאגיד לך שאת אדם  שונה, מיוחד? אני לא מאמינה שהשאלה הראשונה היא זו שדורשת תשובה. את בודאי יודעת שאת שוברת מוסכמות – גם כי את רוצה לשבור אותן, וגם מתוך התגובות השליליות שאת מעוררת, לפעמים. אבל השאלה השנייה- אולי זו השאלה שניסית לשאול אותי, ואת הבנות, ואת עצמך.

המאבק שלך מקסים אותי. הדרך שבחרת ללכת בה היא לא דרך קלה, והיא דורשת איזון עדין מאוד- לשמור על הייחודיות שלך, לשאול מי את שוב ושוב (ושוב), ועדיין לשמור על היכולת להיות עם אנשים אחרים, לתקשר איתם, לתקשר את עצמך אליהם. לא סתם את שמה דגש גדול על הבעה; מאז שהכרנו אני רואה כיצד את מנסה להביא את האחרות לכך שיראו אותך, את האדם שאת, ושיאהבו.

ואת יודעת מה? הצליח לך… ממכשפה אדומה הפכת להיות מנהיגה: מישהי שמקשיבים לה, שמעריכים את הדעות שלה, את הידע שלה, את המורכבות. את לקחת סיכון – לא מעט סיכונים – והצלחת.

נכון, לא תמיד מבינים אותך. ואני רואה את הלבד שלך, לפעמים. אולי לבד בלתי נמנע (אם כי נראה לי שהוא יתמתן, עם השנים). ושואלת את עצמי האם לאנשים רגישים כואב יותר, או שהכאב של כולם כואב באותה מידה (כבר שנים שאני מנסה לענות על השאלה הזאת). אבל את יודעת- אני לא פוחדת ממה שאנשים אחרים יעשו לך. אולי אני אופטימית מדי, אבל יש לי בטחון בכך שאת יכולה להתמודד עם הביקורות שלהם, ולהישאר נאמנה לעצמך. ממה אני כן פוחדת? מהביקורת העצמית שלך. מכך שאת אומרת לנו את כמה את אוהבת את עצמך. אבל- לא יודעת. אני מרגישה שברמה כלשהי, את לא אוהבת את עצמך כמו שמגיע לך. ומגיע לך כל כך. כי כן את מיוחדת. וכן, את מקסימה, וכן, את תגיעי רחוק, אם רק תרצי.

ולסיכום – אולי למדת את זה בשיעור אנגלית, אבל אם לא (וגם אם כן), הרשי לי לצטט גדולים וחכמים ממני… 

"…I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in the wood, and I-
I took the one less traveled by,
And that made all the difference." 

 קראתי ובכיתי.