Rue de Lille

תומס וקלרה עומדים בתור. השמש יוקדת בקודקודיהם אבל רוח הנהר קרירה ונעימה, משחקת בשמלתה הקצרה של קלרה. מוקדם יותר באותו הבוקר, כשיצאו מבית המלון, הרוח הרימה את חצאיתה הפרחונית וחשפה את תחתוניה השקופים-למחצה. קלרה הופתעה וניסתה לאחוז בשולי השמלה המתפרעים. הגבר הצעיר שהתקדם מולה במעלה הרחוב לא הסגיר את שראו עיניו. "משהו טוב אצל הפריזאים", חשבה לעצמה, "הם דיסקרטיים."

התור מתקדם באיטיות אופיינית לעיר. בתקופות מסוימות בשנה קל לחשוב שפריז כולה מורכבת מתורים ארוכים וסבלניים. לפניהם עומדות שלוש תיירות מיפן, צבעוניות ופטפטניות. "הייתי רוצה לאחוז בהן כך", מתחיל תומס ומחווה בידו אל שיערותיה של אחת, חלקות ומלאות, רכות למגע.

מתוך כיס פנימי במעילו הוא מוציא ספר מתח. הוא עומל על קריאתו שעה שהתור מזדחל לו בין החבלים, קובר את מבטו היטב בין הדפים. קלרה מושיטה את ידה ומתחילה לעסות את גבו. תכף ומיד תומס נאנח, מתמתח אנה ואנה תחת מגעה. קלרה יודעת שבגילו כבר קשה לעמוד בתורים של פריז. היא איננה אומרת דבר – רק מעסה את גבו בהבנה.

בחדר המלון, קלרה מרכזת את הכלים בכיור ומתחילה במלאכת שטיפתם. היא פורשת מגבת קטנה על השיש ומניחה לכוסות להתייבש. לאחר מכן היא מנגבת את שולחן הקפה, עליו הצטבר אפר סיגריות מהעישון הלא-זהיר של תומס.
היא עושה זאת בתחתוניה, כבדרך אגב.
תומס יושב על הספה ובוחן את צעדיה סביב החדר. קלרה תוהה, בינה לבין עצמה, אם הוא מוצא בה אישה ראויה.

Citadines

בבוקר הראשון שלהם יחד, תומס וקלרה יושבים בבית הקפה שבפלאס ד'איטלי. הם מביטים בנכנסים ויוצאים מהמטרו ובבית העירייה המרשים בקצה המרוחק של הכיכר.

קלרה מנסה את כוחה באכילת אומלט עם תפוחי אדמה. תומס לוגם אספרסו כפול ומעשן. כבדרך אגב, הוא שואל: "את רוצה לקנות דברים בטיול הזה?"

קלרה מעמידה פנים שהיא לא מבינה.
"דברים. לעצמך." תומס משיב, בקולו ניכר שהוא מנסה לחשוב על דוגמאות רלוונטיות.
"אה, אני לא יודעת" קלרה עונה בנונשלטיות, "אולי אם אמצא משהו…" היא מוסיפה וממשיכה במטלת האכילה.

תומס מהרהר משך כמה רגעים ובסופם מכריז בעדינות: "את לא צריכה לשלם על שום דבר."

כזו היא דרכו של תומס – הוא נוהג בנשים כבנותנות שירות. לעולם לא יודה בכך, כמובן, הוא אוהב אותן מכדי לשוות להן תואר נלעג כל כך, אך הכסף והמוניטין שצבר לצד ההרפתקאות שנקשרו בשמו הופכים את יחסיו עם נשים לעסקאות חליפין.

קלרה חותכת פיסות קטנות, מתאימות למידותיה. היא שותקת וממשיכה להביט בנוסעי המטרו, יוצאים אל הרחוב או נעלמים במורד המדרגות. היא לא מצליחה לסיים את המנה שהוגשה לה, למורת רוחה של המלצרית שרואה בתבוסתה עלבון.

קלרה נותנת לו לשלם על ארוחת הבוקר האכולה למחצה, אבל לא נענית להצעתו הראשונה.
קשה לה להסביר לתומס כמה קל לאהוב אותו.

Lapeyre

בתום גמיעת המרחקים והשנים מאז נחתה, קלרה יוצאת אל האולם הקטן בו ממתינים זרים ממדינות אחרות. היא לא מכירה איש, גם לא את עצמה. את חששה היא מחביאה במזוודה אותה היא גוררת מאחורי גופה ומישירה מבט בציפייה דרוכה. דמות נעה בפתאומיות לימינה.

תומס נראה כמו הכלאה בין אדם לבין גופה שנטמנה באדמה כמה שעות לפני כן. הוא נראה זקן, פניו מקומטים בנקודות אסטרטגיות, שיערו מסורק בקפידה לא-אופיינית.
קלרה נושקת לו בזריזות על שפתיו. הוא מחייך במאמץ יאה לגוויה, עיניו מצועפות בחולמניות, "פחדתי שלא תבואי."

תומס ממלמל אודות טלפון ובית מלון, אבל קלרה לא מצליחה להפריד את מילותיו מרעש ההמון. הוא ממשיך מבלי משים "…אז הייתי מוכרח להגיע לשדה התעופה."

הם יוצאים אל שמש בין הערביים, חמימה מכפי שקלרה קיוותה. שעונים על גדר ברזלים קטנה, תומס מדליק סיגריה שעה שקלרה משלבת את ידיה. הוא מביט בעיניה בפעם הראשונה ומרטיב היטב את קצה הסיגריה. הם מחייכים זו אל זה.

קלרה מושיטה את ידה אל תומס והוא נענה. נהג המונית השחור לא נרתע נוכח מרקמי העור השונים שנפגשים. עורו של תומס רך מאוד, זהוב וחלק. הוא מדבר בפתיחות עכשיו, החיים שבים אט אט אל עיניו. הוא נדלק.
קלרה מביטה אל הבניינים הגבוהים הספורים שבולטים בגסות על רקע העיר. היא איננה יודעת עוד שתומס בונה את ביתו החדש באחד מהם.

קלרה מקפלת את ג'קט הג'ינס שלה לריבוע מהודק ומשעינה עליו את ראשה. משך דקות ארוכות היא נודדת בין הכרה לשינה על רצפת האריחים המכוערת. כשממתינים למשלוחים בפלאס ד'שואזי, הרצפה הופכת רכה.
תומס מתחיל לצייר מלבנים כחולים בסרגל או עיגולים אדומים בעותק של תכנית הרצפה. במרכז כל עיגול או ריבוע הוא כותב את שם הרהיט אותו הוא מייצג – שולחן קפה, ספה, ספרייה – וממלא את השטח הנותר בצבע. כך הוא עושה פעמיים, בשני העתקים של תכנית הרצפה. הדבר מעסיק אותו זמן רב והוא מתגאה ברישום בפני קלרה.

קלרה מחייכת. "רציתי להיות אדריכל כשהייתי צעיר", תומס מודה. במקום, הוא למד לנטר את רמות הזיהום בסן.

"מה משמעות המילה 'לאפייר'?" קלרה שואלת בעודה מדפדפת בין דפי הקטלוג. "זה שם", תומס עונה, "זה רק שם".

בסניף ברו דה הלה, תומס פותח וסוגר מגירות בארונות קיר גדולים, בוחן אריחים ומשטחים דקורטיביים. קלרה חושבת לעצמה שזה טוב לתומס להעסיק את עצמו, אבל נותרת לגנוב סרט מדידה מנייר שמחולק בחינם לבאי החנות.

בחזרה בבית המלון ברו דה פרם, קלרה מאוננת על המיטה הלבנה הרכה, לראשונה מול עיניו המאשרות של תומס. "תמשיכי, אני אוהב להסתכל" הוא אומר, מלטף את אצבעות ידיה. היא גומרת בתחושת סיפוק אדירה ופוקחת את עיניה בתום כמה רגעים של עונג. "עכשיו אני יודע", תומס מתחיל, "שאפשר לצבוט את פטמותייך בחזקה. לרוב הבנות זה מכאיב, אבל לא לך".
קלרה מחייכת חלושות, עוד אבודה באורגזמה, נבוכה להודות שלא חשה כלל באצבעותיו האוחזות בה.