ארכיון עבור “נובמבר, 2011”

Secret de Paris

לראשונה מאז נחתה, שעון מעורר מקיץ את קלרה מתרדמת לילה. תומס מתעורר מבולבל, קול השעון זר [שר] לו. שש בבוקר, רו דה פרם עוד דומם בחושך.

תומס מערסל את קלרה בין זרועותיו, עיניו עצומות, קצה אפו נוגע-לא נוגע באפה. הוא נאנח בכבדות ומילותיו מפלחות את השקט: "הו, אני הולך להתגעגע אלייך."

ליבה של קלרה צונח, היא משוכנעת שהוא חש בזאת. הגבר העייף והעלמה הצעירה חדלו מזרותם.

תומס ממשיך, בעיניו העצומות, "אני מרגיש שנוח לי עם הגוף שלך. זה מפתיע. כמו הכרתי אותו קודם."
הוא קם, מפשק את רגליה הארוכות של קלרה וחודר אליה. הם שוכבים בפעם האחרונה, הוא גומר בפיה.

קלרה מתקלחת במהירות, עוטה על עצמה בגדים נוחים ותוהה מדוע תומס לא קם בעקבותיה. לא, תומס שוכב מעל המצעים בתנוחה עוברית, מבטו שליו, אפוף בעננת האורגזמה שלו.
כשהיא יוצאת מחדר השירותים לגלות שהתיישב על המיטה, גבו שעון על גבי הקיר, קלרה מבינה שתומס לא ילווה אותה לשדה התעופה כפי שהניחה. רגליו מקופלות, ידיו סביב ברכיו ומבטו שפוף ועצוב.

קלרה מתיישבת לצידו, מבקשת לעודד אותו, מחייכת, מבקשת שלא יהיה כזה. הוא לא אומר מילה, בקושי מביט בה.
את הדקות הבאות מבלה קלרה בהתרוצצות סביב חדר המלון הקטן, אוספת את כליה האחרונים ותוחבת אותם במזוודה. תומס אינו מגיש לה עזרה. הוא יושב על המיטה, מביט בה ובפינות החדר לסירוגין.
לבסוף הוא פולט "כן, אפשר להיפגש בעוד כמה חודשים, אולי באזור החופים?"
קלרה מחייכת ומסכימה, מנסה להכניס קצת אור לסיטואציה. תומס מהרהר לעצמו "בחורף, באזור החופים."

קלרה רוכסת את מזוודתה ומרימה אותה מהרצפה. תומס קם, מלווה אותה אל המסדרון, אך כעת הוא עצוב מתמיד – גבו שעון על מפתן הדלת והוא אינו מביט בה כשהיא נושקת לו פעמיים על לחיו.

דלת המעלית נפתחת וקלרה מושכת את המזוודה פנימה אחריה. הדלת נסגרת בדיוק כשתומס פוצה את פיו וקלרה ממהרת ללחוץ על כפתור פתיחת הדלתות. הן נפתחות וקלרה מרכינה את ראשה, מחייכת לעברו. גם תומס מחייך. "נתראה אחר כך", הוא מסכם, והדלתות נסגרות שוב.

זו פרידה מביכה.

קלרה מבקשת מפקיד הקבלה להזמין לה מונית. היא מתיישבת בלובי הקטן, ממתינה בעצבנות. "מה מספר החדר שלך?", שואל הפקיד, אבל קלרה לא זוכרת. "מה שם המזמין?" הוא מבקש וקלרה עונה, בחיוך שמסתיר חשש, "תומס פרנה".
הפקיד מתקשר לתחנת המוניות ומסביר שהנהג יגיע בעוד עשר דקות. קלרה מודה לו ובתום כמה רגעים של שקט הפקיד הצעיר אומר "תהיתי אם זה הוא. ראיתי אותו בארוחת הבוקר אתמול ולא היה לי האומץ לגשת."

קלרה מחייכת בנימוס, זו הפעם הראשונה בה מישהו מדבר איתה אודות המאהב שלה. "את חושבת שהוא נהנה משהותו במלון?" הוא מנסה לברר. "כן, תודה, המקום מקסים".
הפקיד ממשיך בחולמניות "תמיד אהבתי את העבודות שלו. אני לא מאמין שהוא כאן. את חושבת שהוא ירד מהחדר הבוקר?" קלרה תוהה אם עברו כבר עשר דקות.

"אני מנסה להבין מאיפה את, לפי המבטא שלך" פונה אליה הפקיד. "הו, המבטא שלי לא מייצג את המקום ממנו באתי", היא מנסה להדוף. "אוקיי, אני אנחש" מחייך אליה הפקיד בשובבות, נחוש להוציא ממנה מידע, "פורטוגל? יוון?"

קלרה מנצלת את התלהבותו של הפקיד כדי לשאול אותו סדרת שאלות פרקטיות בנוגע לטרמינל בשדה התעופה. כשהוא מסיים להסביר הוא פונה אליה בחיוך חושף שיניים. יש לו שיניים יפות מאוד. הוא מפלרטט איתה, שואל אם הוא יכול לקבל את כתובת האימייל שלה, כדי שתוכל לספר לו דברים. קלרה יודעת שהוא מתכוון לומר "דברים על תומס".

נהג המונית, מהגר סיני, נכנס אל הלובי. הוא זריז, לוקח את מזוודתה של קלרה ומוביל אותה אל הרחוב הקר.
קלרה צועדת אחריו בצייתנות אל המונית השחורה ומושיטה את ידה אל הידית.
"קלרה!" היא שומעת קריאה רמה מאחוריה. היא מרימה את ראשה ומגלה את תומס, מחדרו בקומה השנייה. היא מחייכת בפליאה, מנופפת בידה בהתלהבות ומפריחה לו נשיקה.
הוא מרים את ראשו והיא נכנסת אל המונית. הם מביטים זה אל זה עוד רגע אחד דרך חלון המכונית לפני שהנהג מתניע ויוצא מהסמטה הקטנה.

ההכרה כי היא מותירה את תומס מאחוריה קשה מנשוא. תומס הרגיש, השבור, שהזדקק כל כך לעורה הצעיר. קלרה נאבקת בדמעותיה במושב האחורי. גשם מתחיל לרדת.
גשם חד וזועם ממטיר על פריז, כפי שלא המטיר במשך כל ימי שהותה. קלרה מוצאת מעט נחמה בסיום המרגש שהכינו לכבודה איתני הטבע.

בדרכה לשדה התעופה, היא שומעת את קולו קורא בשמה, שוב ושוב ושוב.

Normandy

תומס וקלרה נכנסים אל כנסיה עתיקה בעיירה צרפתית קטנה.
תומס מסביר לקלרה, בפרץ שמחה, אודות תא הוידויים.

"כרעי והתוודי על חטאייך", הוא מעודד אותה ומושך בזרועה. קלרה מבולבלת, צוחקת, מנסה להדוף אותו.
"הנה, אני אהיה הכומר ואת תספרי. אם רצחת מישהו, אני שולח אותך למסע צלב."

בנורמנדי, פרחים כחולים ושתילי לבנדר מקשטים כיכרות מרכזיות.

תומס וקלרה ממתינים תחת סככה בפארק קטן ויפה שמברך את באי בית הדואר. תומס שואל "האם הגשם יפסק אי פעם?"
קלרה מחייכת.

אי אפשר שלא לחייך.