עצובות הן, הנשים

ז'אן, אדם שניזון מחמצן ומבשמים עדינים של נשים רכות. אדם שעיניו להבות ושפתיו נחשים מהפנטים. אדם שבמגעו הקל מציף את נשות העולם במחשבות אודות תאווה אסורה. צייר של תשוקה. אמן הלחלוח.

בשעת האהבים, כששיערו נופל על מצחו, או אז נשבות הנשים בקסמיו. החן הנערי, הלוהט והמסור של ז'אן ניגר על מצחו, ואז על לחיו, ונבלע לבסוף אי שם בשקעי צווארו.

קריאות העונג של נשותיו ממלאות את החדר, הופכות אדים לחים וחמים שבתורם נספגים בקירות ובתקרה. הוא מביט אליהן מבין קצוות שיערו השחורות, נוסך בהן התקווה כי לעד יהיה נאמן.

כשהן שבות אל הכרתן, רק ימים לאחר מכן, הספק מתחיל לחלחל אל שורשי שיערותיהן השבריריות. ז'אן נאנח פעם אחת, מביט אל עומקי נשמתן בלהבות עיניו, והן שוב מתרצות בשמחה, סבורות שלא יחושו עוד הנאה בימי חייהן.

שלושה דברים

יש בה שלושה דברים שהוא אוהב במיוחד:
השדיים, קטנים וזקופים ובהירים, כמו פרלינים מתוקים;
השיניים, קצת עקומות וערפדיות, צוחקות, מזמינות את זכרותו אל פיה;
החור הורוד בישבנה, הדוק וצעיר ומעט מפוחד, חוטא בסקרנות ובמודעות עצמית גבוהה.

נדמה לי שהרווחתי את הזכות לא לספר עוד סיפורי אהבה.