ארכיון עבור “אפריל, 2014”

Status for April

בחטיבת הביניים זכיתי לפטור מריצות בשיעורי חינוך גופני, מחשש שאפגע בעמוד השדרה שלי. בתוך כך, נדמה שאין לי עמוד שדרה כלל.
אין לי מושג מניין מגייסים אצנים את הכוחות לתעות דרך עוד קילומטר ועוד אחד, כשאני כל כך עייפה בשכיבה.

מ', אמא שלו ואני טסים לניס בחודש יוני. זמן רב רציתי חופשה חמימה, לאורך חוף ים-תיכוני אחר. אני רוצה ללגום יין לבן, לרבוץ בשמש בניגוד להמלצות, למעוד על רשתות דייגים ולתת לבריזה לדגדג אותי מתחת לשמלה. הריבייריה הצרפתית מגלמת את פנטזיית החופים הסלעיים שלי, וניס מציעה שפע הזדמנויות לגילויים תרבותיים. מובן שנתור את מונקו. אולי נזדמן לקאן. על כל פנים, נצפה ביאכטות במפרץ ונחליק על חלוקים בחוף ונאכל דגים לארוחת הצהריים.
רכשתי כובע רחב שוליים, משקפי שמש חתוליים ושלושה זוגות סנדלים עם אבנים במקום רצועות. יש לי דרכון אירופאי בתוקף, ציפורניים בגוון פסטל ואני צריכה לתת למחשבות שלי פטור מריצות.

בשבוע האחרון ביקרנו בחוף פעמיים. שכובה על מחצלת, כבשתי פניי במגבת נקייה והרשיתי לעצמי להיאבד ברחשים סביבי: הרוח מכה בשמשיות, ילדים משתכשכים על קו המים, גלים רחוקים מאיימים בתנועה.
לפני מ', לא ביקרתי בים קרוב לעשור. הייתי משוטטת בטיילת, חשה בדאודורנט שלי נשבר תחת השמש היוקדת, אך לעולם לא הייתי עוטה בגד ים ורוחצת. לאחר שחתכתי את ירכי התביישתי בצלקות הלבנות הגדולות שנמתחו לרוחבה, אותן לא רציתי להסביר או להצניע ברגע של מודעות עצמית. כעת כשקעקוע גדול מכסה אותן, אני מקוננת על הזמן האבוד.
ישבתי בקו החול הרטוב, כפות רגליי מתחפרות בין צדפות וקצף גלים. מרחתי את החול על רגליי, בצורות, בקווים, בטפטופים. הייתי לבדי עם החול באותו הרגע, מרוכזת בצבעו העמוק ובמרקמו המהתל, רגע רווי מי ים ורגע יבש וחסר חיים. כמו ילדה שמגלה את מה שהייתי אמורה כבר לשכוח, ביקשתי להתחבר מחדש לחול ולמים. קונספט טריוויאלי עבור מי שאינם פוגעים בעצמם.
גלגלתי את החול בין ידיי בלי מטרה, מניחה לו להתקבע תחת ציפורניי וכמעט שפרצתי בבכי. איזו קלישאה נוראית זו היתה יכולה להיות, לו היו דמעותיי מוסיפות למליחות הים התיכון.
אחר כך דילגתי אל עומק הגלים וגל גדול הסית את חלקו העליון של בגד הים שלי, חושף אותי לעיניי כל. מ' קרא ממרחק, "תסדרי את זה" אך אני לא הבנתי. הפטרתי, "הכל בסדר" והשדיים הקטנים שלי הגישו עצמם לכל באי החוף בגאווה.

חול וים, חול וים,
אבן השתייה של העולם.

statue

מימס

תפילת הבתולה

אני חוששת שאיש אינו אובייקטיבי כלפיי. חשש זה מכרסם בנימים תחת עורי ומותיר אותי חבולה ומעוותת. כמו אשמדאי שנח על כתפי, אני נמנעת מעימות שיחשוף את הטירוף הלוחש על אוזני, אך בה בעת מתייסרת בחשדנות הגואה בי. אני מסרבת להגן על עצמי, לעמת את מי שחטאו לי עם דבר עברתם, מתעקשת להפקיר את שלוותי בעבור תדמית ידידותית ורוחשת טובות, ומקווה להיתפש בסבלי כמעין קדושה מעונה, מתונה.

ר' מנחם ואומר שמי לא מבין רמזים, לא יבין עימותים. הימנעות מעימות היא אנושית, העימות פותח צוהר לעוד עימותים. נדמה שכך או אחרת הזחל ממשיך לחיות, מצמיח איברים גדועים ורומש הלאה בדרכו.
אולי זה לא צריך להפתיע אותי, ככלות הכל. בחיפושיי אחר רעים ביקשתי למצוא יחידי סגולה שהיו קשובים במיוחד, רגישים לתנודות קלות, נבואיים כמעט. אם יקראו בשמי יתכן שלא אשמע, אך עווית קלה לא תרפה ממחשבותיי. גדלתי בין בני אדם.

קדושים הם מתים ואני רוצה לחיות, היטב. נדמה לי שאיש אינו אובייקטיבי כלפיי, לכן איש אינו יכול להקל על כאבי. לו רק היו מבינים רמזים, שבים על עקביהם ומתמודדים עם הדחייה, הרחק מעיניי, הרחק מטווח השמיעה שלי.
אף שזכו להכיר אותי משך כמה רגעים, לא יזכו להכיר אותי עוד. כעת יועילו להכיר לי טובה על שמסרתי אבחנה שגויה אודותיהם ויתנו לי את המתנה האחת הזו, מתנת ההיעלמות מחיי.

me

מימס

Virgin Voyage

בסוף השבוע נפתחה קבוצת פייסבוק עבור הישראבלוגרים לדורותיהם. בתחילה הייתי קצת חשדנית, נדמה היה שכולם הכירו ואני – עם ותק של עשור באתר – הייתי ינוקא.
אחר כך הצטרפו עוד ועוד אנשים, מה שתרם לגילויי אינטימיות מרובים יותר, צפופים יותר, אך לא פחות כנים. שמות מוכרים, חברים, זרים גמורים – כולם הקלידו בחצי-השתאות, מתפעלים, נרגשים, מעלים זכרונות וחולקים כבוד אחרון ליצירי הרשת שהיו.

בתזמון מושלם, פתיחתה של הקבוצה הדגימה בדיוק עד כמה הייתי חלק מגוף חי, שנע וזע בישראבלוג. לא תמיד הייתי מודעת לזה – שרויה במרחב שבין מסך העריכה לבין חלון התגובות שלי – אך היום אני מוכנה להינתק, לסגור את הממשק המוכר ולטבול בנוף חדש שיצרתי בצלמי.

ניסיתי לעשות זאת פעם אחת בעבר, בהיסוס. לפני שלוש או ארבע שנים, בעיתה של זוגיות שבורה ובעתה משינויים, לא הצלחתי לכתוב עוד בכנות, כבולה על ידי הפרצוף שלי. פתחתי בלוג קטן, משוחרר משלשלאות הזהות, ובמשך חודשים ספורים הוא אכלס טקסטים אקזיסטנציאליסטים מטים לנפול.

היום אני כבר לא רוצה לכתוב בחושך, גם אם מחשבות מחשיכות את עיניי. אני רוצה להיות האחראית הבלעדית להבלים שנקשרים בשמי, לכן יצרתי את מדורת ההבלים הזו, גבוהה ולוהטת.
אני מזמינה אתכם לבחור כרית קטנה ולהתיישב לצידי על השטיח. התבוננות היא אוננות, פה אפשר לגעת.

ארכיון
יצרתי קטגוריה בשם "פוסטים נבחרים מישראבלוג". קטגוריה זו היא ארכיון מתהווה של הפוסטים המעטים שמעוררים בי הזדהות, משנת 2005 ואילך. מלאכת המיון לוקחת זמן רב נוכח מספר הטקסטים שקיימים, לכן אני סבורה שידרשו לי עוד כמה חודשים להשלמת המשימה.

תודה
למ', שנשא את הגופה שלי דרך האש הצולבת של הייאוש הכרוך בפתיחת אתר עצמאי בדיוק בימי המחזור שלי.
לקולגות שלי בחדר הווב, שידעו שאני במחזור ופתרו באגים.
ללימור, שנותנת לי האומץ להיות.
לכם, שאתם פה.

מימס