ארכיון עבור “מאי, 2014”

צימוקים

כשאני חושבת על המסע שלי, על נקודות המוצא והיעד, ניכר שתמיד הייתי קצת חרדה משראוי. הנחת היסוד שלי היא שכולם בודדים כמוני, גם אם זה חלמאי מצדי. על ציר הבדידות נע העולם, ותכף קורס תחת משקלו.

המסע של מ' שונה. הוא לא מרוכז בנקודת היעד, ולא מתעכב במיוחד על נקודת המוצא. מ' מצוי במסע אחר יופי. זה ניכר במיוחד בשעות הרבות שהוא משקיע בצילום ובעריכה, במאמץ לאתר מעט מעצמו בנוף שקודם לכן היה זר לגמרי. זה ניכר באהבה שלו, אבסולוטית ולעתים חריפה, מתגמלת ואכזרית כמו יופי.
כשאני מביטה בצילומים של מ', אני מזהה בהם את הסקרנות וחדוות החיים שהבדידות שלי גומעת ממני. יש בתמונות הללו דבר-מה כל כך פתוח, לעולם לא ביקורתי אך תמיד מנוקד בהומור, כמו מנסה לומר "אם יופי מצוי בעיני המתבונן, החליפו-נא עיניים."

 מ', באהבה שלו, מזכיר לי שבכל מקרה נגזר עלינו לחיות את חיינו ולמות. מוטב להיאחז ביופי, ולא בבדידות, בזמן הזה. הוא אומר שהתאהב בי כי יש לי צימוק: הכתם הקטן בפינת הפרוסה שהופך את העוגה למעניינת יותר. לעולם אין לדעת אם הצימוק הוא טעות תמימה או שמא כוונת האופה כל העת, אך בכל מקרה הוא תופס אותך לא מוכן, משתלט, פעם מעורר קבס ופעם מעלה חיוך.
מ' שונא צימוקים, אבל אוהב אותי.

מימס

בארות אדם

אנו משליכים אבנים אל תוך בני אדם אחרים, מבקשים למדוד את עומק הנשמה.

ישנם מכתשים ובארות ובולענים, אך גם דליי מים רדודים, מתיזים, ניתנים לריקון ולנשיאה ביד אחת.

bw

הטרגדיה, אולי, היא בבחירת אבנים קטנות וחרישיות.

מימס

אחמד

1. "ספרי לי מה את עושה" ביקש אחמד, כשנטל את המחט ונעצה בזרועי. ידיו רעדו ועיניו היו אדומות בחולי. ניכר שהסיפור לא עניין אותו כלל, אך הוטלה עליו החובה למנוע את עלפוני והוא הקדיש את עצמו במלואו למשימה.

2. חשבתי שאני רגישה לגלוטן. מתברר שאני רגישה לכרטיסי טיסה.

3. "יש לך תת פעילות של בלוטת התריס", קבע הגניקולוג. "בעוד שלושה או ארבעה חודשים רופא המשפחה שלך ישלח אותך לעוד בדיקת דם."
"ומה התסמינים?"
"עלייה במשקל, עייפות…"
"אה, כל הדברים שכבר יש לי?!"
הוא צחק בקול רם, מרחיק את פיו מהנרתיק הפעור שלי.
"את תבלי בריבייריה, ניס מדהימה."

מדהימה ומעוררת פלצות, כמוני.

4. אכלתי לפחות ארבע מנות פתיחה לפני שהתפניתי לשעתיים של ריקודים על הרחבה. אחד המוזמנים, גבר כבן ארבעים, פאסיבי ומקריח, התבונן בי רוקדת במשך שעות. כשמבטינו התלכדו נדמה היה לי שרצה לגשת, לבקש שארקוד איתו, אך במקום המשיך לנעוץ בי מבטים ולחייך בתחינה. ריחמתי עליו, אך יותר מכל ריחמתי על עצמי: יכולתי להעניק לו את מבוקשו, אך בחרתי לרקוד בדיוק מחוץ לטווח הנגיעה.

5. מרגע שחדלתי לרקוד עלו בי תחושות רעות. "אכלתי יותר מדי", התאוננתי, "לא הייתי צריכה לרקוד כל כך הרבה. אולי לא שתיתי מספיק. אני צריכה לנשום אוויר." לפתע נזכרתי: "בלוטת התריס שלי עושה בעיות!" ועוד לפני שהוגשו הקינוחים נסענו הביתה, להשכיב את הבלוטה לישון.

6. "באיזה שבוע את?" שאל גבר שזוף מאוד שישב בקרבת המחצלת שלי.
"37, כבר כבד לי." ענתה הבטן ההריונית לצידו.
"אין, אין כמו הרוסיות; יש להן גוף טוב גם אחרי שתיים, שלוש לידות."
"אבל אמא שלי השמינה מאוד אחרי הלידה!"
"לא כמו הישראליות." חתם במומחיות.

 בחזרה על המחצלת שלי, כיסיתי את ראשי במגבת ונרדמתי.
הבוקר, הישבן שלי אדום כמו העיניים של אחמד.

מימס

Negative Space

"הקעקועים האלה עושים אותך ערומה."

אני בובה לכודה בתוך תודעה של בן אדם.

מימס

עצב רוחבי

זהו העצב שלא יודע לנדוד, לעזוב, לארוז פקלאותיו ולהתחיל מחדש במקום אחר. זהו העצב שארוג לתוך קו הריסים העליון, מסוכך על האופק ומלכלך מעט את הנוף. כשרוצים לנחם את הבלתי ניתנים לניחום, אומרים שזה עצב של אינטליגנציה. עצב נאמן. עצב דביק כמו שרף.
כמו עמוד שדרה עקום, הוא תומך בגוף לו הוצמד, אך לא בלי מנה הגונה של כאב.
*
כשענני האבק שוקעים ומתקבעים כבוץ טרי על הקרקע, אפשר לראות בבהירות אל קצהו המרוחק של השדה, שם עומד יריב חזק בעל תושיה. אפשר להניח לנשק לשקוע באדמה הלחה, להניח לסיבות שהובילו לקרב, להניח לאגו הפצוע להתאושש בין ידיים מוכרות. לשוחח על מזג האוויר שהשתנה פתאום, כי הנשק כבד, ונעים הרבה יותר לצעוד תחת מטריה בשניים.

מנחם ומוזר להכיר מחדש. להתבונן ולהתמודד עם החורים שפערת ביריבך, להציג את פצעייך כעדות לסבלך שלך. לחבוש פתחי כניסה ויציאה, לחייך במתיקות, לזכור את ימיה המרירים של הלחימה. לבקש מחילה, ליפול על כתפו, לגונן על הלב, לקבל את ההתנצלות. לפנות את השדה למתמודדים הבאים, להאזין לקולות התותחים ממרחק בטוח. להודות לאל הטוב. לצעוד במשעול. להתרגש.

כמו מעשה אהבים עם מאהב מוכשר מן העבר. הזדמנות שנייה לשנאה שרק אהבה יכולה לה.
*
השבוע למדתי לדרוש את חזקתי על עצמי.


מימס