וילונות

"אתה שומע, נראה לי האורחת דין נדלקה עליי."
הוא מנמיך מעט את קולו.
"היא מה זה כוסית. כל הזמן מסתובבת עם מיני. אמרתי לה 'אני יעשה לה קטע, בבית המשפט כשהיא תגיד שמשכתי לה בשיערות, אני יגיד לה, מתי משכתי בשיערות? אני אי פעם משכתי בשיערות?' והיא נקרעה מצחוק. היא לא הבינה מאיפה הבאתי את זה.
"אני אומר לך, כשאני רווק אני יכול לדפוק כל יום."

חמש וחצי בבוקר במיון שוכבים. "מיון מהלכים","מיון שוכבים", כאילו מדובר במתקפת זומבים. מעבר לוילון שוכב גבר מקריח וכבד משקל שהתלונן על כאבים בחזה. הוא בעיצומו של הליך גירושין וכשהוא מדבר על מה שיקרה בבית המשפט הקול שלו נסדק והופך כמעט צווחני.
אני לא נהנית מהביקורת שהוא מעביר על העובדת הסוציאלית, על פקידת הסעד או על פרודתו, אבל אני ערה כבר 23 שעות והבחירה היא בין האזנה סמויה לקיתונות על משרד הרווחה או לנחירות רמות של קשיש בן תשעים ושמונה עם שטפי דם בקודקוד.

אנו מקבלים מיטה בשתיים לפנות בוקר. מ' צונח בעייפות על המזרן הקטן והאליפטי, ואני מחפשת תנוחה לתנומה על כסא פלסטיק כחול שאני גונבת מאחד החדרים. רגליי כחולות-אפורות לאחר שעות במיזוג האוויר הדומיננטי. אני מנסה להרכין את ראשי על המזרן שלפניי, כשבטני משתפלת בזווית חדה ורגליי סמוכות לרגלי הכיסא. השינה כמעט ואוחזת בי, אך רגליי לא מרוצות. אני נשענת אחורנית בכסאי, מרימה את כפות רגליי על המיטה ומתכסה בשמיכה הבלויה של בית החולים. אני רק מעמידה פני ישנה, כמו מנסה להכיר טובה על שהרשו לי ללוות את בן זוגי במהלך השעות בהן נותר בהשגחה. אני ממציאה קוד התנהגות, אולי מתוך עננת העייפות, ותוהה ביני לביני אם חצוף לבקש זריקה להרגעת ההרפס שעומד לזרוח על שפתיי. אני ממשיכה להתנצל גם אחרי עשר שעות באזור הדמדומים של המיון.
בארבע לפנות בוקר אני מצניעה את הנימוסין. מ' שוכב על הצד ואני מתגנבת מאחוריו, נצמדת אליו על המיטה הצרה ופורשת על שנינו את השמיכה. במשך שעה אני מצליחה לישון, כורכת את זרועי סביב מותניו כדי לא ליפול. האחות מעדכנת את הרופא התורן במצבו של כל אחד מהמטופלים, וכשהם פותחים את הוילון שלנו הם נוכחים בשנתנו האינטימית. אין בי די כוח לסדר את עצמי או ליישר את השמיכה או להתנצל על שניצלתי את מתקני המקום להנאתי.

בשעות הקטנות של הלילה, כשהאחות האחראית מרשה לעצמה כמה רגעים מול מסך המחשב, אני מטיילת בין מסדרונות המיון. חדרי ההלם והטראומה ריקים. אני יודעת את זה כי אני מרשה לעצמי להציץ פנימה במן אינסטינקט מאזוכיסטי. אני מעבירה את כרטיס האשראי שלי בכל מכונות השתייה ומגרדת בישבני, מקווה שמצלמות האבטחה יקלטו איזו תזוזה מעניינת בקומה הריקה.

כשאני חוזרת למקום משכני על כסא הפלסטיק הכחול, יללות קורעות לב עולות מבין הוילונות. קשה להשיג רופאים באמצע הלילה, ומי שהובאו על גבי אלונקות נאלצים להתבוסס בייסוריהם עד שעות הבוקר. אני מודה על נשימותיו העמוקות של מ'.

במרחק כמה וילונות מאיתנו שוכבת קשישה. אני שומעת את האחות מספרת לרופא בזמן הסבב שהיא סובלת מהזיות, בעלה בבית אבות סיעודי ולא ברור מתי יגיעו ילדיה. בחלוף כמה שעות טרופות, היא מבקשת מהאחיות לעזור לה לאתר את תעודת הזהות שלה, ובבד בבד מאשימה אותן בגניבתה. הן מנקות אותה מהשתן שהטילה בלילה, מפצירות בה להוריד את בגדיה בכדי שיוכלו להלביש אותה בחלוק נקי ומכסות אותה בשמיכה כדי שלא תתקרר. אחר כך היא מתחילה לצעוק, "מה זה פה? אמרו לי שגונבים פה. תהיה חקירת משטרה. חכו שהבן שלי יבוא. איפה השוטרים? הן נגעו לי בתיק."
היא צועקת במשך שעה. אחר כך היא פונה לכל מי שחולף על פני מיטתה, בין אם איש צוות או מלווה מותש. כולם מתעלמים, עסוקים בצערם, אך יש לה לפחות מאזינה אחת.

כשתאורת הפלורסנט מאירה את המיון, המנקה פותחת את הוילונות משני הצדדים וחושפת את המאורה שלנו לכל. לראשונה אני נוכחת בדיוק כמה אנו קרובים לשכנינו. הוילון הצהוב, הדקיק, מסואב בחיידקים ממטופלים קודמים, הופך באחת לחזית האחרונה שלנו.

השקט היחסי של הלילה מתחלף בהמולת הבוקר. האחיות מתחלפות ונדמה לי שאור היום הופך אותן לעצבניות במיוחד. כולם צריכים וילון, להינתק במרחב.

מימס

מהפכת החרדה

לא האמנתי בקיומה של הפרעת חרדה. העדפתי את החלוקה הגסה ל"משוגעים" ו"נורמאלים", שבתורה עברה מוטציה והפכה ל"עצלנים" ו"פעלתנים".
'הכל בראש', 'מחשבה יוצרת מציאות', ו'אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו' – אלה היו המנטרות שלי. ממגדל השן השפוי שלי צפיתי אל חברים וקרובים שלקו בהפרעות חרדה שונות ומשונות והנחתי להם להתבוסס במה שתפשתי כרחמים עצמיים.

אלא שבין פלבול לגלגול, התחלתי לפתח דפוס התנהגות מדאיג: בכל עת בה נדרשתי לצאת מהבית לצורך מטלה לא-שגרתית (כל דבר שחרג מקו בית-עבודה-בית), גם אם היה מדובר במטלה משמחת ומרגשת, תכף תקף אותי התקף שלשול אלים. סשן קעקוע, פגישה עם לקוח, מסיבת חברים: כולם עוררו בי חוסר נוחות כה חריף עד שלא היתה לי ברירה אלא לשאת בתיקי כדורי 'קל-בטן' בכל עת. שנאתי כל יציאה מהשגרה והעדפתי להימנע לחלוטין ממפגשים חברתיים הומי-אדם ורחוקים מהבית. פגישות עם לקוחות מחוץ למשרד הצריכו שעות של תכנונים מראש, כשאני מרכיבה בראשי מסלול שיאפשר לי להימצא בקרבת שירותים ומוודאת שכל פרטי הנסיעה ידועים ומסודרים.

הכנה לטיסות עוררה בי תגובות קשות במיוחד: יממה של שלשולים, כאבי בטן ובחילות, ששיאם בשלבי האריזה וההגעה לנמל התעופה.
השיא הידוע לשמצה התרחש בחודש דצמבר האחרון, עם טיסתי לבודפשט. עוד בשלב האריזה חדלתי מלענות על שאלותיו של מ', כשפעולת הדיבור מעוררת בי בחילה ותשישות. ניצלתי כל הזדמנות לברוח לשירותים, מעונה על ידי פי הטבעת שלי, משוועת למזור. בתור לצ'ק-אין בנתב"ג איבדתי את עצמי לגמרי: לא הצלחתי לעמוד זקופה על שתי רגליי, ובמקום נזרקתי על מזוודתי והתרכזתי בנקודה ברצפה. אנשים סביבי ניסו לדובב אותי ללא הועיל, הפצירו בי "לצאת מזה" והבטיחו שאין סיבה לחשוש.
מובן שלא היתה סיבה לחשש, טסתי עשרות פעמים קודם לכן, אך אפילו הקלסטרופוביה המינורית שלי הבינה שאין עם מי לדבר ופינתה מקומה לחרדה הבריונית ששיתקה אותי.

בלי סיבה הגיונית ובלי יכולת להשיב לידי את השליטה, צפיתי בעצמי מהצד: שברירית, חולנית, אפאטית ואובססיבית להימצאות בקרבת תא שירותים. חששתי במיוחד מהעמידה בתור לעלייה למטוס ומפרק הזמן הקצר בו לא ניתן להשתמש בשירותים עד אשר כלי הטיס מתייצב. לא זיהיתי את עצמי כך וריחמתי על מי שנאלצו לשהות במחיצתי. נסיונות השכנוע העלו חרס. שמעתי את מילות העידוד ובקשות התחינה, הסכמתי עם הנאמר, אך לא הצלחתי ליישם את הדברים ברגעים הקריטיים.

כל אזכור של טיסה, שדה תעופה והמתנה בתור עורר בי את זכרונות החרדה. בהזדמנות מסוימת במשרד שוחחתי עם קולגה על טיסתה הצפויה. הדיבורים אודות ההמתנה בנתב"ג, השיטוט בסטימצקי ובדיוטי פרי הכבידו פעם נוספת על מערכת העיכול שלי. החוורתי במסדרון בדרכי לשירותים וחלף זמן רב לפני שהצלחתי להרגיע את אי השקט שצמח בי.

זו אולי התחושה הכי בודדה וחסרת אונים שניתן להרגיש. מבחינה רציונאלית, הבנתי שירדתי מהפסים ושהתנהגותי הכבידה על הסובבים אותי. מבחינה פיזית, לא הצלחתי להגיע לסנכרון בין מה שידעתי לבטח לבין התגובות הפיזיות שלי. חוסר תיאום מוחלט בין גוף ונפש.
כמו לשבת בתחתית הבריכה ולהביט מעלה אל הנעשה מחוץ למים.

שיא נוסף נרשם לאחרונה, עת התחלתי לחוש בכאבי בטן קצרים ועזים לאחר כל ארוחה. בתום שלושה ימים הפכו הכאבים לבעירה פנימית בלתי פוסקת שהדירה שינה מעיניי. מתגלגלת במיטתי, חשבתי שמדובר ברגישות למזון אלא שבדיקת דם הפריכה את החשד וזימנה לי, לראשונה בחיי, מרשם לתרופה נוגדת חרדה.

אכן, הפלא ופלא, עם קבלת האבחון מרופא המשפחה שלי, כאבי הבטן פסקו לגמרי ואני זכיתי לפקיחת עיניים משמעותית: אם הצלחתי לגרום לעצמי לכאבי בטן מייסרים, שלא לדבר על אובדן היכולת לעמוד זקופה בתור בשדה התעופה, אזי שאין זו בעיה קטנה וזניחה. ישנם דברים שמנטרות לא מסוגלות לפתור, במיוחד אם עליהן לעבור דרך שני מטרים של מי בריכה. בשיחה עם הרופא אישש שהגישה הטיפולית כיום פחות מתמקדת בסיבות ומעדיפה הפחתה של התסמינים. אם להודות על האמת, מרגע שאיתרתי את מקור החרדה שלי לא חשתי שום הקלה. הנחתי, בטעות, שהידיעה תפטור אותי מהתקפים נוספים ושדי בה בכדי לרפא אותי. במהרה הבנתי שרציונאליזציה היא בבחינת כוסות רוח למת, בין אם היא באה מתוכי או מתוך הקרובים אליי.

קשה להסביר כמה זה טראומטי לא להכיר את עצמך פתאום. לחוות הידרדרות מוחלטת בשליטה הקוגנטיבית, הפיזית והרגשית בתוך כמה רגעים בלבד. כשהחרדה מתפוגגת, ההתמודדות עם ההסברים, התירוצים ובקשות הסליחה היא משפילה ולא נעימה. הפחד מהתקף נוסף רק מגביר את סף החרדה לקראת אירועים מכוננים ומכין את הקרקע לשפע תרחישים קטסטרופליים.

לא האמנתי בקיומה של הפרעת חרדה עד שזו הורידה אותי לברכיי, פשוטו כמשמעו.
החרדה פגמה ביכולתי ליהנות מפעולות משמחות פשוטות – בילוי עם חברים, חופשה, התחדשות בקעקוע – והוציאה מתוכי את כל הדברים שאהבתי בעצמי. במקומם הופיעה בחורה זרה, א-מובילית, משועבדת לסבלה.
ההכרה הזו, שהסבתי לעצמי נזק ממשי, הצליחה להפחית מעט מהחרדה שחשתי. אני לא ממש נעזרת בתרופות, אך לא משאירה מקום לטעויות במצבים שהוכחו בעבר כמגבירים את החרדה שלי. למדתי שאני מוכרחה לעזור לעצמי לתפקד, גם בעזרת תרופות, ולמשות את עצמי מתחתית הבריכה כדי שאיכות החיים והבריאות שלי לא יפגעו.

בסוף השבוע האחרון הזדמנו להרפתקאה גלילית-גולנית ביישוב אמירים ובקיבוץ עין זיוון. התחלנו בנחל צלמון, שאת צליחתו חגגנו עם קרטיב בטעם מנטה. נהנינו מארוחת צהריים גלילית נפלאה במסעדת "רוטמן" בפסגת היישוב לוטם.
אחר כך זכינו למסאז' ולטיפול פנים בספא, ארוחת ערב מעוררת במסעדת "עזבה" שבראמה ובילוי קצר ושתוי בג'קוזי.
בבוקר נהנינו מארוחה חלבית ב"לחם בית 77" ופנינו לגלות את הגולן. בעין זיוון אכלנו דובדבנים מלוא החופן, קנינו שוקולדים מחנות המפעל של De Karina וקינחנו בטעימות ביקב פלטנר האהוב עליי.

אני מציינת את הדברים הללו משום שבאותה הקלות בה נהניתי מסוף השבוע, יכולתי להעביר אותו בפחד מטיול במקום לא-מוכר, הרחק מהבית, כשאני תלויה בלוחות הזמנים של אנשים אחרים.
במקום, הנחתי לעצמי להיסחף עם החוויה ומסרתי את המושכות לידיהם של המלווים והמארחים. זוהי עבורי מעין חוויה מתקנת, הוכחה שאני מסוגלת לצאת מהשגרה מבלי לשלם על כך מחיר.

 

אני מאמינה היום ביכולתה של חרדה לשרוף עד אפר את שמחת החיים של אדם שקודם לכן היה מאושר, ללא שום אזהרה או טריגר. אני לא מומחית לטיפול בהפרעות חרדה ועד לפני חצי שנה כלל לא הכרתי בעובדה שאני סובלת מאחת, אך עם הפוסט הזה אני מקווה להגיע למי שעשוי להשתמש בתחינה "צא/י מזה!" כשחלילה ימצא את עצמו מעברה השני של חומת החרדה, מנסה לשכנע חבר או קרוב משפחה קמל ש"הכל בראש". דעו שזה לא עובד, ורק מגביר את תחושת חוסר האונים של המאזין.

שיתוף פעולה עם מה שאולי נדמה מוזר וחסר תכלית (ע"ע ביקורים תכופים בשירותים) יכול לסייע בהקניית תחושת נורמליות במצב מאוד לא נורמלי.
תרופות או תכשירים טבעיים להפגת חרדה ונטילה שלהם בהקדם האפשרי יכולים להיות ההבדל בין ניתוק טוטאלי של הגוף והנפש לבין שינה קצרה שסופה ביקיצה אופטימית ורגועה.
מעל לכל, חשוב לקבל את העובדה שמי שסובל מהפרעת חרדה באמת ובתמים לא נהנה ממנה, לא רוצה להיות מוקד תשומת הלב ולא מחפש רחמים או מילות עידוד. בהתנהגותו, הוא מנסה להפחית את השפעת החרדה ולהגיע מהר יותר לסיטואציה חדשה, עימה יהיה מסוגל להתמודד טוב יותר.

אם אתם סובלים מחרדה, אשמח לקרוא בתגובות מה עוזר לכם.
מימס