ארכיון עבור “אוגוסט, 2014”

Peeping Tom

אם היה לכם שכן מציצן, כיצד היה מתסרט את חייכם על פי המראות שנגלו לו מחלונות הבית?

עבורי, היה יודע שאני קוראת רק בסלון, חצי-יושבת וחצי-שוכבת בין כריות הנוי על הספה. לפעמים מצטרפים אליי ילדה בלונדינית ואביה, יורים בחיצי גומי שראשיהם נדבקים למשטחים חלקים.
היה יודע שאני עירומה כמעט כל הזמן, למעט ברגעים המפורטים לעיל. העירום שלי ניכר במיוחד בבקרים כשאני מרתיחה את המים בקומקום ומשכנעת את עצמי שכולם יודעים איך נראים ציצים קטנים ותחתונים, אז אין טעם להתלבש.
היה יודע שאני מבשלת רק כשמחשיך; בן זוגי עומד לצדי ומשוחח על הא ועל דא, מטביע את השקט.
רק על הסקס שלנו לא היה יודע לומר דבר, שכן חדר השינה פונה אל הנוף הפתוח.

מימס

מימס

הומולוגיה

כשקרבתי לכספומט גבר מאפיר חצה את מסלולי בפתאומיות והתמקם בזוית מאחורי ברכי הימנית. מבטו ננעץ באי אלו מקעקועיי בהם הצליח להבחין, ולא עלה בדעתו שהוא חודר למרחב פרטי המשוריין לבני אדם בכלל ולמושכים-מזומן בפרט. הפניתי מבט זועם מעבר לכתפי והוא נעור מהיפנוטו, כמו מאשר לי להקיש את הקוד הסודי על אף היותי גירוי ויזואלי.

כשחציתי את הכביש והגדלתי את המרחק ביני לבין המתגרה, תהיתי אם מוטב שאבקר בבית המרקחת ואזמין בקול רם איזו תרופה מביכה – משהו נגד מחלת מין או תולעי מעיים או פטרת בציפורניים – ואבחן אם עקב אחריי וחזר בו מסקרנותו.

בחנות יד שנייה מצאתי תיק איפור שעורר בי נוסטלגיה. נרתיק הטורקיז הקטן היה רקום במוטיב יפני ולו סוגר קלאץ' עבה ואדמוני מפלסטיק זול שהיה נפוץ בסוף שנות השמונים. לאמי היו כמה תיקי איפור כאלה, שהיתה בהם סכנה שיקרעו מסוגריהם תחת כובד התמרוקים בתוכם. בימים לפני הימים, אמי נתנה לי תיק כזה כשהייתי צריכה קלמר לבית הספר. אף אחד בבית לא ידע מה זה קלמר, או למה תיק איפור לא יכול היה לשאת בנטל העפרונות. תיקי האיפור של אמי היו סמל להשפלה שחשתי בבית הספר, כבת להורים עולים שאחסנו את עפרונותיהם בשולחנות ובלוקרים. אינני יודעת כמה חודשים עברו לפני שקנו לי קלמר של ממש, עם רוכסנים, בכסף שלא היה ושדרשתי לעצמי באנוכיות של ילדה.

המוכרת שאלה "עברית או אנגלית?" ולקחתי לעצמי שנייה להתלבט. אחר כך עניתי "מה שבא לנו" והיא צחקה בצחוק אוטומטי של מוכרות והוסיפה "למה לסבך לעצמנו את החיים."
רציתי לומר לה, ההתלבטות הזו מסבכת לי את החיים מאז שהתחלתי להשתמש בקלמר.

מימס

בחום הצהריים הצורב הלכתי למכירת הבגדים הביתית של סטייליסטית צעירה ויפיפייה. היא נברה בשורות הקולבים, פעם מוציאה שמלת קטיפה ופעם מגישה לי מעיל זרחני, אומרת שאני יכולה "לעשות קריירה" מהעיניים שלי ומספרת על תוכניותיה לעזוב את העיר.

בערב מ' ואני נוסעים ברחובות השקטים וחונים ליד הקרטל. איורי קיר בשחור-לבן מחפים את המבנה, אבל תוכנו שומם והברמן מערבב משקאות לחברים דמיוניים. עבודות האמנות מעטות וזוג מבוגר קובע שהמראות "מעניינים". הגבר לא מצליח להסוות את מבוכתו נוכח הקו הארוטי-מורבידי, והאישה מצחקקת בניסיון להשתיק אותו. האקוסטיקה טובה ואולי היא מרטיבה.

אנחנו צועדים ברחובות העיר התחתית ומנווטים את דרכנו אל ג'ק והאפונים. שולחן זוגי בגלריה מחכה לנו, והבד המחוספס של המושבים הבלויים מגרד בישבני. אנחנו יושבים שם, זה מול זה, שותים קצת בירה ומנשנשים אפונה בווסאבי, מביטים בחלונות שלא נפתחים ומודים לאל הטוב שהמוזיקה לא משתלטת על השיחה. במסעדות או בפאבים, כשאנחנו נשארים רק שנינו, מ' ואני תמיד מוצאים את עצמנו משוחחים על הזוגיות שלנו. כמעט מאוננים ורבאלית על ההיסטוריה שלנו, אנו דנים בה שוב ושוב ומלפפים אותה סביב אצבעותינו, כמו בודקים אם עצמותינו שמנו מאז הפעם האחרונה. המסקנה תמיד זהה: הכרת תודה על שנפגשנו, על שהיה לנו האומץ לנסות ולהצליח להיות יחד. מ' אומר שאני לעולם לא אהיה שוב לבד. שהוא חיכה לי, אחרי גירושיו. אני מרכינה ראשי על הקיר בהקלה, כאילו זו הפעם הראשונה שהמנגינה חודרת את אוזניי.

בחלוף שעה וחצי המלצרית אוספת את הצלוחיות ומתפלאת: "זהו?"
לא צריך לבזבז זמן באהבה. אנחנו שבים אל המכונית ומוצאים שהקרטל התמלא בינתיים. מפלסים את דרכנו דרך הקהל הצעיר, הרעב, החולמני, אנחנו שומעים קולות מאוכזבים: "חשבתי שיהיו פה יותר אנשים."
הקהל מפולח לקבוצות קטנות של שלושה, ארבעה, חמישה ושישה ברי מזל שמכירים זה את זה. אוחזים בכוסות שתייה, חצי עומדים וחצי יושבים, מביטים סביב ומחפשים נושאים לשיחה. זה מזכיר לי את המדשאה של קולנוע כוכב, בליל שישי האחרון בכל חודש, בשעות לפני התחלת ההקרנה של "מופע הקולנוע של רוקי". הייתי כבר בסרט הזה, פשוטו כמשמעו, ואני לא מתגעגעת. אני שמחה שאני יכולה ללכת לישון באחת עשרה ולא צריכה לחפש את מנת האהבה שלי בעיר התחתית, בין בני עשרים ומשהו ושלושים וקצת, שרוצים להיות חלק ממשהו וגם לבלוט מתוכו בו זמנית.

בבית, מ' חותך אבטיח אדום בזמן שאני מתקלחת. אנחנו נפגשים במיטה ויונקים את לשדו מעל קערה וצוחקים על משהו, שום דבר מיוחד. אני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר והולכת להשתין. כדור נגד חרדה עוזר לי לשוב ולישון.

מימס

מימס

טרוֹמוּלדת

ואם לא אדע להשתמש
בגיל עשרים וחמש?
גבול דמיוני בין האסתטי
לפתטי.

מימס

מימס