אנאלפבתית

אני
קודם כל
אישה.

אני כותבת היטב. אני מסתדרת גם בעל פה. יש לי כמויות מדודות של הומור, סימפטיה, ידע כללי וידע ספציפי, אינסטינקטים הישרדותיים, פחד בריא מסכנה, חוש לזיהוי פתולוגיות, שתי שפות אם ומבט שיכול להרוג.

אבל לפני כל אלה,
אני אישה.

אני קופאת, מתלבטת, מפקפקת בעצמי, טובעת בייאוש, מדמיינת תרחישים, מטיחה בעצמי אשמה, מתחבטת במחשבותיהם של אחרים, מתגוננת, מפוחדת, מכשילה את עצמי, מחשבת סיכונים, מקטרגת, אומדת את סיכויי, משתתקת, שואלת שנית, מרגישה חשופה, שונאת את עצמי, שונאת את כולם, רותחת מזעם, מתחלחלת, משוועת להזדהות, מתחננת לרגע של הקלה, מוותרת מראש, מחבלת, מבועתת, מתנבאת, מתעקשת ושוב מרפה.

היכולת לצפות מראש את תגובותיהם של הסובבים אותי לא העניקה לי יתרון מיוחד. במקום, הפכתי בת ערובה בקרב על השפיות. אני שבויה בידי הצורך שלי בבטחון, שהפך אותי עירנית לכל סטייה או מפגע אפשרי. אני שבויה בידי המין שלי, שמיד מכתים כל קריאה לעזרה בגוונים של היסטריה, רגישות יתר, קנאה וילדותיות. אני שבויה בידי חדות עין מפוכחת, שמניעה אותי לוותר מראש.

אני נלחמת לבדי במלחמה על ההכרה, ההגינות, ההזדמנות השווה והאמונה, שעה שאינספור אצבעות מכוונות אליי ומלחשות, "כל המשוגעים בטוחים בצדקתם."

נמאס לי להרגיש כמו משוגעת. נמאס לי להתחסן ולהתעבות ולהתעלם. נמאס לי להתחשב בנשמות עדינות שנוהגות בי בגסות. נמאס לי לראות את הנולד ולהתייאש. נמאס לי להתנצל טרם הגעתי לסוף המשפט. נמאס לי להגן על מה שאני תופשת כחיוני. נמאס לי לקושש אחר הוכחות שיעניקו תוקף למה שאני מרגישה. נמאס לי לגלות כמה רע לי בדיעבד.

אני כותבת היטב,
אבל אני
קודם כל
אישה.

גברים הופכים אותי, בעל כורחי, לאנאלפאבתית. לא רלוונטית. בורה. אילמת. אשפה.
הלילה, משהו בתוכי נשבר. אולי הלב, אולי ההתעקשות לרצות ולהתרצות, אולי הכוח להמשיך להילחם ברוחות רפאים בשר ודם. הלילה אני מבינה שלא אבוא על שכרי, ואני לא יודעת אם אוכל לסלוח לכם.

IMG_20361

מימס

Numb-ers

1. חלמתי שמ' בהיריון והוא חושף זאת בפניי בשבוע ה-23, המועד האחרון לביצוע הפלה יזומה. הוא מסתיר את דבר ההיריון ממני עד לנקודת הזמן הזו בה יש לקבל החלטות בזריזות או להתכונן לשינוי חיים דרמטי.
הזדעזעתי ממנו. הזדעזעתי מהאכזריות שלו כשבחר להסתיר את הפרט הזה ממני ולהציב אותי למול עובדה מוגמרת כשגבי לחוץ נגד קיר. הזדעזעתי על הזמן המועט, הלא-רלוונטי, שהשאיר לי כחסד סמלי ולעגני. זעמתי על ששלל ממני את הבחירה כשקיבל החלטה כזו עבור שנינו, כשמתח שלשלאות כבדות ונצחיות ביני לבין עובר בו לא חפצתי, שהתנכרתי לרעיון שלו, שלא העליתי על דעתי שיהרוס את נעוריי ויכתיב את משך חיי הבוגרים.

בקומי מהחלום נוכחתי אולי בבעתה שחשים גברים כלפי כוחן של נשים להתעבר וללדת בניגוד לרצונם. הקלות היחסית בה הן יכולות לקשור את גורלן בגורלו של גבר מבלי להיוועץ בו כלל ודאי מטריפה עליהם את דעתם. אולי זו ורק זו הסיבה לדיכויין של נשים לאורך הדורות: פראנויה גברית, אנושית, של היעדר שליטה.

2. לו כל אנס היה נתבע גם בתביעת אבהות, אולי היו חדלים מעשי האונס.

3. כשאני שואלת את רופא המשפחה שלי מה שלומו, הוא מחייך בהכרת טובה ועונה, "את היחידה ששואלת אותי מה שלומי."
הוא מדבר בטון סמכותי ורך, אבהי כמעט, כאילו גלי ים מכים בענבלו. הוא אף פעם לא זוכר במה אני עובדת, מעיר שאני רזה מדי וגם חושב שאני היסטרית. הוא לא אומר זאת מפורשות כי זה לא מקצועי, אבל אני מבחינה במחשבה הזו כשהיא חולפת על פני קרניותיו כמו שלט מוטס בשמיים. כשהוא לא בטוח כיצד לענות לי הוא מנמיך מעט את קולו, מזכיר שאני סובלת מחרדה וצריכה ללמוד איך להכיל אותה מבלי שתזלוג אל בן הזוג שלי. חרדה, אפוא, היא התשובה לכל מחלה שלא ניתן לאבחן.

אחר כך הוא חוזר בו מעט, אומר שזה טוב שאני כל כך מודעת ונבדקת תדיר. הוא אפילו משלים עם בקשותיי לבדיקות דם נוספות. אני שואלת, "ארון הספרים הזה חדש?" והוא מחייך באושר וקובע שאני חדת אבחנה. מיד שולף ממדפיו ספרים סלאביים גדולים ומאויירים, ואנו מדפדפים בהם מעל למיטת האבחון.

4. "הו, איזה ערב מעניין יש לי! כל הפציינטיות הכי טובות שלי הגיעו."
אני מחייכת וסוגרת אחרי את הדלת, מתלבטת לרגע אם לנעול אותה אך מחליטה נגד הפעולה.
"מה שלומך? מה חדש?"
"הגלולות שלי, כנראה. אני צריכה להחליף אותן."
"תגידי, את לא הולכת להתחתן בקרוב?"
השאלה הזו מפתיעה אותי, אבל רופא הנשים שלי מחייך למראה מבטי היוקד. נעליו המצוחצחות מבצבצות מתחת לשולחן. הוא שליו.

כשאני קמה מכסא הבדיקה אני שואלת: "מה עם התקן?"
"לא כל כך מקובל לשים התקן בנשים צעירות שעוד לא ילדו. התקן זה מוצא אחרון."
הוא רושם לי גלולות חדשות, חזקות יותר, שלא שמעתי עליהן קודם. אני שואלת על פקקת ורידים, ויטמין B12, עלייה במשקל, מצבי רוח. הוא מבטיח שהסיכונים הכרוכים בנטילת הגלולות הללו דומים לסיכונים הכרוכים בנטילת אחרות ושולח אותי לדרכי, מפציר בי לשוב בעוד שלושה חודשים לחדש את המרשם.

אני יוצאת בחזרה אל הערב בתחושה מרה של אכזבה. אולי לא השכלתי להעביר את הרצון שלי. אולי לא השכיל להציע אלטרנטיבות. ירכיי שורפות באוויר הקר. אני מושכת באפי וחיוכי נעלם בקו דקיק בפניי.

5. בבית המרקחת הרוקחת מברכת אותי בחמימות. "מה שלומך?" היא שואלת בלבביות, ואני נושמת נשימה עמוקה ונאנחת, "לא משהו."
"רואים. מה קרה?"
"רציתי להפסיק עם גלולות אבל הגניקולוג פשוט העביר אותי לגלולות אחרות. אני מרגישה כאילו אני דוחפת לעצמי עוד רעל."
"טוב, תראי, האריזה קצת מפחידה, אבל זה בטח כלום. את לא רוצה כבר לעשות ילדים?"
אני לא ערוכה לשאלות הללו בטווח זמן כה קצר. אני רוצה לא לעשות ילדים מבלי שזה יגבה מחיר מהבריאות הפיזית והנפשית שלי.

6. בדרכי הביתה אני חושבת שאולי אתקל בחזירת בר והיא תביט אל תוך עיניי ותזהה בהן איזו שותפות-גורל נשית. היא תיתן לי לחבק את החזרזירים שלה ואני אוכל לבכות לתוך הפרווה הגסה והמפוספסת שלהם.
אני מרגישה חסרת אונים במיוחד כשנוחתת עליי ההכרה כי מצב הרוח הרע הזה הוא תולדה של גלולות למניעת היריון. מצב רוח כימי, מכוון, מסך עשן למאותגרות-רירית.
בפתח דלתי עיניי מתחילות להצטעף.

7. דארת' ויידר אומר שאני מנסה לרצות את התוקפים שלי בכדי שיזדרזו להשלים את תקיפתם ויניחו לי לנפשי. אני מרגישה כמו אבן גיר זעירה הנמסה במגע, וכועסת – כל כך כועסת – על מנגנון ההתמודדות התבוסתני, שכמו אומר שדמי מותר.

בימים הבאים עולים בי זכרונות מכל הפעמים בהן התרציתי והתנצלתי ופעלתי בניגוד לכל חושיי בכדי לזרז את האינטראקציה עם גברים שתקפו אותי במיני צורות וסיטואציות: הפעמים בהן נתתי להם את מספר הטלפון שלי כדי שאוכל להמשיך בדרכי, הפעמים בהן הסכמתי להיפגש פעם אחת כדי שלא אצטרך להתעמת עם דחייתם, הפעמים בהן הגבתי בסבר פנים יפות לגברים שעקבו אחריי, כיתרו אותי והציעו לי הצעות מגונות, בתנאי שיקבלו צחוק קל ומובך ויחדלו משכנועיהם.

רציתי למות באותו הרגע תחת העץ הגדול עם דארת'. רציתי למות אבל אז הוא אמר, "את לא אשמה". כעבור שעה חייך במתיקות דרך עיניו הכהות ונאנח, "כל כך טוב לדבר איתך שוב, לדבר עם בן אדם."

מימס

מימס

סף

כאב פיזי הוא מאהב מסוכן. אובססיבי, נחוש, שאינו מתעייף, מסלף את המציאות, נקמני, מתיש, מערפל, מדיר שינה, מסמם ומכניע.

הוא אינו זקוק למזון ולשינה, משום שהוא ניזון ומתעצם בזכותי. כל מנהגיי נוהרים אליו ורוקדים סביבו. אני קיימת, אזי שהוא קיים.

הוא מתעורר לצידי בבוקר ולא מסיר את המבט גם בשנתי. מדי פעם אני חשה בעיניו היוקדות ומתעוררת, משנה תנוחה, מכסה את עצמי בשמיכה, מתהפכת ללא הועיל. הוא מביט בי מכל זווית, רואה מתחת לעור שלי.

לפעמים הוא מעניק לי כמה רגעים של חסד מוקדם בבוקר, אבל מחכה לי שוב בתחתית כוס הקפה. מלווה אותי אל מחוץ לדלת, מתגלה במראה האחורית במכונית, מקיש באינטרקום בכניסה למשרד. מתקבע בתחנת העבודה שלי, מבלבל את מילותיי כשאני עונה לטלפון, מאט את תזוזת השעון, ניבט אליי מהמראה הגדולה בשירותי הנשים, שומר לעצמו כיסא בחדר האוכל ושובע בסבלי.

בניסיון להפוך לכל עולמי, הוא משכיח ממני הנאות, כשרונות ואהבות. כמו מאהב קנאי, הוא דורש אותי לעצמו בבלעדיות. הבוקר, מ' הודה לראשונה: "אני לא רוצה להיות באותו החדר עם הכאבים שלך" ואכן, שני מאהביי נתונים בלחימה ממושכת, מושכים אותי לכיוונים מנוגדים, מגדפים זה את זה, מנסים לדבר על לבי מאחורי גבו של האחר.

לאחר שביקשתי מים וגלולה, קראתי למ' מן החדר האחר, "אתה יכול לשבת לצדי עכשיו", אך הוא אינו יודע שהכאב חוסה בי, מתדפק על דפנותיי וממתין להפוגת ההשפעה, נחוש לשוב ולרדות בי כבראשונה.

הוא אינו מגיב היטב לניתוקים כפויים שכאלה; הוא שב עוצמתי ומתעמר מאי פעם, מוצץ ממני את התקווה להקלה קבועה ומתמשכת. מנסה לומר, אין לך חיים בלעדיי. תצטרכי לגמור הכל כדי להיפטר ממני. רק המוות יפריד בינינו, ואין ערבויות לגבי העולם הבא.
ככלות הכל, סף הכאב הוא כל מקום בו אני נמצאת.

מימס

מימס