Modest Meadows

בריאה
נלחצתי בין עצמות האגן של אמי מוקדם מן הצפוי. איש לא היה מוכן לכך והמבוכה היתה רבה. במשך שבועיים הכינו את חדרי, הרכיבו את מיטתי וסיידו את קירות חדרי, או לפחות זה הרושם שניתן לי. בינתיים שיכנו אותי באינקובטור חמישה כוכבים ואמי ביקרה אותי מדי יום, ממלמלת התנצלויות, מבטיחה שתכף אוכל להכיר את ביתי. הבגדים שניתנו לי היו גדולים מדי ולא החמיאו לגזרתי השדופה, אך הכל היללוני והגישו את אצבעותיהם לאחיזה, בוטחים בי מן הרגע הראשון.
אולי, לו הייתי מבשילה בתוכה במשך כמה שבועות נוספים, מחליפה עור ורדרד וחיוור בעור מבריק וחי, הייתי מגיחה מוכנה מן הרחם. מוכנה כמו אטריות בכוס פלסטיק, רק להוסיף מים ולערבב.

נדודים
בשבועיים האחרונים ראשי נמלא מחשבות ניהיליסטיות, ללא התחלה או סוף. כמו בהילחצי נגד דפנות נרתיקה של אמי, מותירה את המאורה הסודית מאחוריי, הפוכה על גבי כמו מקק, בדרכי אל הלא-נודע.

אני חושבת, איך יודעים כולם איזה טעם יש לאדמה רטובה, ואיזה יש לדם הממלא את חלל הפה? למה אנחנו מתעקשים לחיות מחדש את העבר שלנו, בחזיונות באמצע היום או בבטחת אפלולית הלילה? איזו תועלת יש בהיווכחות מחדש באנשים שהעניקו לנו את ליבם? באנשים שעינו אותנו, או שראו אותנו כמות שהיינו? איזו תועלת יש ברדיפה? איזו תועלת נמצאת בשחרור, ואיזו בשביה?

אינטימיות
מה שאני מנסה לומר זה שאני עדיין מחפשת חוויות אנושיות צורבות. גירוד אובססיבי של העור. מגע ראשון של כפות ידיים. מצמוץ מלא כוונות. כאב ראש חד ומפלח. היתממות שוברת לב. נטישה.

אני מוצאת בזיקים של רוך במפגש ארעי של עיניים, במשפט סמלי שכמו נתפר עבור שתי נשמות. בסקס עם מ' באמצע היום, כשאני גומרת תחת השפתיים שלו ואור שמש מתפרץ כמו דמעות בעיניי. כשמישהו מבחין בטוב הלב שלי, ולא נבהל מהמהירות בה אני מציעה אינטימיות. כשאני לא נבהלת מכמה אני זקוקה למרחב חיובי. כשאני מתעוררת ומתרגשת לגבי האפשרות לחיות עוד יום. כשהציפורניים שלי שוקעות בקווים המסותתים על כף ידי. כשאני מתאהבת בספר. כשמילים הופכות לתשוקה.

פחד
אני לא מכירה נערה אחת שלא היתה שמחה להיקרא "מוזה", מתמוגגת בהביטה ביצירה לה תרמה. למוזה היכולת לקיים, לעורר, להזיז ולהבעיר נפש אחרת. לעתים זו אהבה מסורה ומטמטמת, ולעתים  שותפות מגומגמת אך אפקטיבית. הפסימית בתוכי תטען שברוב המקרים המוזה והאמן כלל אינם נפגשים, ויסוריהם המשותפים הם שמחוללים רוח סערה. האופטימית בתוכי תהנהן בהסכמה.

כמיהה פופולארית זו מכילה בתוכה כל כך הרבה ביטול עצמי, או שמא, התבצרות בבטוח ובמוכר. לא בכדי היו המוזות נשים, שהרי המוזה לעולם אינה זוכה להכרה המגיעה לה. האמן קוצר את פירות עבודתה בעוד היא חומקת אל אחורי הקלעים, שבעה בהשלמה, רטובה במיציו של האמן.

ניתנו לי הרבה מאוד שמות בשנים האחרונות. רובם ככולם היו מוצדקים – בייחוד הנבזיים שבהם – אך רק מה"מוזה" אני נזהרת, שהרי המוזה הזו רוצה ליצור בעצמה.

 

מימס

מימס

ועכשיו לנשום

בשבועות האחרונים נלקחתי בת ערובה. כמו כל בני הערובה שנלקחו מחיי היום-יום שלהם, גם אני הופתעתי מעוצמת הזעזוע שפגע בי פתאום. הופתעתי מהחודרניות ומהאכזריות שהפגינו כלפיי שוביי. הופעתי לגלות כמה אני חסרת אונים למול קנה קר ושחור. הופתעתי לגלות כמה חיי יקרים לי, וגם כמה פעמים ייחלתי למותי.

בתחילה הייתי המומה. ניסיתי לפרש את חטיפתי כמשגה, כאקט בלתי סביר, חלום רע שתכף אקיץ ממנו. משלא הקצתי, ניסיתי לחפש בסביבה הקרובה כלים שיעזרו לי בתוכנית, אבל כולם היו בדיוק מחוץ להישג ידי. שמעתי את שוביי משוחחים ביניהם, לחוצים, קצרי רוח, אך לא הצלחתי לפרש את דבריהם. בכלל, נדמה שבשבי כל המילים מתעוות, כמו היה הכלא האמיתי מצוי בין אוזניי.
השבועות חלפו וכל יום זימן לי סבל חדש: התמודדות חדשה עם התנאים בהם נמצאתי, הכרה שגם היום לא יגיע איש לעזרי, משא ומתן מן הגיהנום עם מי שלא דוברים את שפתי, וודאי שאינם טרודים ברווחתי.

נדמה לי שנשאתי את עצמי בגבורה יחסית. יחסית למה? אינני יודעת. אינני זוכרת במיוחד את הרצף הארוך, הימים שנכנסו ויצאו, מה אכלתי, כמה שקלתי, במה התכסיתי ומי דרשו בשלומי. אני זוכרת שחדלתי מלחייך, שנראיתי עייפה, שנימוסיי התרופפו ושכמהתי לשכב על גבי, יותר מכל דבר אחר.

בסוף השבוע האחרון, צוות חילוץ חדר את תאי הקט והשכיב אותי על אלונקה בשמש. חוששת, חושדת ומלאת חשיבות עצמית, אני מסרבת להאמין ששוביי רחוקים במיוחד. למודת אלימות, אני מתכווצת בפני יד מורמת, גם אם זו רוצה ללטף.

השהות במחיצת הכאב שלי הביאה אותי לתובנות שהייתי שמחה לא להכיר, אבל גם כמה שהייתי צריכה להתנגש בהן בעוצמה. בזמן שכאב לי הפסקתי לקחת גלולות, התחלתי להתאמן ביוגה, פגשתי חברים. המשכתי לעשות סקס, קניתי כמה כריות אורטופדיות, בחרתי להתלבש חם.

דארת' ויידר אמר, "זה לא שכואב לך כמו שאת פשוט לא מרגישה יפה היום" והמשיך בהחלקת שיערי במגהץ. המטפלת העיוורת אמרה, "יש לך צוואר ארוך מדי" ונעצה מחטים דקיקות בעורפי. מר גמיש אמר, "דמייני שהכתפיים יוצרות משולש שווה-צלעות עם האף" ונגע באצבעו בקצה אפי, באינטימיות משונה ומנחמת.

מי המציא
את חוליות С?

מימס

מימס