ארכיון עבור “ינואר, 2015”

Endangered Species

א' אומרת
המטפלת העיוורת הציעה, "נסי יוגה, זה יהיה טוב לצוואר" ונכנסה לתנוחת כלב על רצפתו המלוכלכת של המקלט שהיה לה לחדר טיפולים.
בחלוף שבועיים, כשצווארי חדל לכאוב, אחזתי בכפות ידיה המחוספסות וקירבתי אותן לשפתיי. היא הובכה ועטפה אותי בחיבוק נרגש במשך דקות ארוכות. הוקל לה.
היום, בחלוף חודשיים של התנסות, הייתי רוצה לנשק שוב את כפות ידיה כדי לומר, אין צירופי מקרים.

ר' אומר
אני מטופפת סביבו והוא מטופף סביבי ולבסוף אנו נחים בקצוות מנוגדים של קו הטלפון. הוא מתחיל, רציתי להתקשר אלייך כמה פעמים ולהיפגש, אבל החיים שלך – בפייסבוק – נראים כל כך מושלמים. אני שומעת, "אין מקום בשבילי" ונתעצבת. הוא ממשיך ומודה שקריאה בבלוג שלי הפכה בלתי נסבלת ומכאיבה, ואני שומעת "רדודה".
"קשה להיות את" הוא קובע מבלי לשפוט, מבלי לנטור, מבלי להציג את שברי ליבו ולבקש את אהבתי. נוח במקום הזה, המפוחם.
אחר כך הוא מדבר אודות אפרוריות החיים ונזכר שהייתי רק בת תשע עשרה כשהכרנו. אני נשענת על מילותיו כמו על ספת הפסיכולוג, מתרככת לתוכן ומאפשרת לעצמי להיבלע, רוקדת את הריקוד המוזר של התודעה.

מ' אומר
אני נעמדת ערומה בפתח הסלון, גלים רכים ממסגרים את פניי שניכרים בהן סימני שינה. מ' יושב על הספה, משתהה רגע וקובע, "הגוף שלך יצא מתוך ציור."
אני מסתובבת ומחייכת, וברגע הבא נחמצת. אמנות גנוזה.

נ' אומרת
נ' נאנחת בחמלה. אני חשה בחיוך החולמני המתפשט על פניה ויודעת שלו היינו יושבות זו מול זו, אהבתה השלמה ודאי היתה מרטיבה את עיניי.
קולה מתחדש ברכות מן העבר השני, "אף גבר לא רוצה רק סקס איתך."

וכל המינים הנכחדים אומרים
אפשר למות מבדידות.

מימס

מימס

אי-דאה

"זאת נראית הכי משתלמת. כתוב באתר שסקס ראשון כלול במחיר העסקה."
"תראי לי אותה רגע… לא יודע, אנחנו לא יודעים איפה היא היתה."
"אבל היא מקצוענית. היא בטח יודעת מה היא עושה, שומרת על עצמה. כתוב פה שהיא נקייה ומטופחת."
"ברור שהיא תכתוב את זה. זו הפרנסה שלה."
"תסתכל עליה, הפרופיל שלה ממש לבבי. היא גם כותבת טוב, רואים שאכפת לה מהאנשים שהיא עובדת איתם, שהיא מבינה את המורכבות."
"זה לא נראה לי נכון להתערב, זו רמאות. איזה מן דבר זה לגרום לו להתאהב במישהי כזו ואז לקחת אותה ממנו?"

*

"אז מה אתה מחפש?"
"את מה שכולם מחפשים, משולש האהבה."
הוא שלף עט מתיקו והחל משרבט על השולחן: "אינטימיות. תשוקה. מחויבות."
הם הביטו במשולש המצויר זמן מה, עורגים לצלעותיו, כמו חווה יכלה לקום מתוכן ולהציע עצמה לעזר.

בהיסח דעת, מלצר הניח צרור קיסמי שיניים ישירות על גבי המשולש, קובר אותו תחת שבבי עץ מחודדים. נחש בגן עדן, מתפתל סביב קרסוליהם של האוהבים הראשונים.

*

"קשה לך כי את חושבת על ההורים שלי."
"מה?"
"ההורים שלי. הם שלחו אותך."
"אני לא מבינה."
"הם שלחו אותך כדי שתגרמי לי להתאהב בך. לפנטז עליך, לחלום עליך, להשתוקק לעור שלך, כדי שאוכל להתגבר על האהובה שלי."
ראשה נזרק אחורנית כשצחקה, חושפת את ניביה.
הוא חייך בערמומיות והמשיך: "הם לא יודעים שגם אני נשלחתי אליך, להסיח את דעתך, ושכבר התאהבת בי."
"הו באמת?"
"כן, ויש לי שתי תיאוריות לגביך. בראשונה את ציפור, ואת נודדת מן הקן אל העננים, ובחזרה."
"ממה מורכב הקן שלי? מזרדים ומחוטי צמר?"
"לא. הוא מורכב מבטחון, שלווה, ודאות, נוחות."
"והעננים?"
"בעננים יש השראה. ויש אותי."
"אוקיי, מה התיאוריה השנייה?"
"את התיאוריה השנייה את כבר מכירה."
ידו חצתה את קו הגבול הדמיוני שבמרכז השולחן ופלשה אל הטריטוריה שלה. העט בו אחז נגע קלות בידה כשכתב ס ו כ נ ת.

*

"את
בלון,
ציפור –
וזה המקור הארוך שלך. חשבתי שאת מתעופפת, אבל אולי את חוזרת. יותר מסתדר לי שאת חוזרת. –
ציפור בתוך בלון,
זיקית,
אלת האהבה והפיתוי,
ונוס
או גלגול של פרוואטי,
עם זרועות מהאוויר,
נוכחת בכל מקום.
את
האחת?"

"הקושי בהגדרה נעוץ בקושי בהכלה."

*

הסוכנים התיישבו על גרם מדרגות נסתר, חצי-חשוך וחצי-מואר, מתכננים את בריחתם: היא תשיב את דמי העסקה הכושלת לחשבון הבנק של הוריו, והוא ינעל את דלת דירתו מאחוריו ויעלם. אסור יהיה לאיש לדעת. מסוכן לצאת מעסקי הפיתוי.

שני גברתנים לבושי שחורים הופיעו בתחתית גרם המדרגות והביטו בזוג. בידיהם נשאו ארגזי כלים גדולים. ליבה הלם.
"אנחנו מצטערים להפריע" אמר אחד מהם והחל לצמצם את המרחק בינו לבינם בצעדים כבדים ובטוחים. היא עצרה את נשימתה כשחלף על פניהם ונעלם אל הרחוב מאחוריהם.
"מה אם הם כבר יודעים?" שאלה אותו.
"נטוס מכאן, ביולי-אוגוסט, נתחיל מחדש."

*

הוא העביר את ידיו על פניה, בשיערה, בין קרסוליה ובמעלה ירכיה, לבסוף מתח קו דמיוני בין עצמות האגן הבולטות. היא הניחה לו לחקור את אשר ביקש, כמו ילד המגלה את חושיו, או משה הכמה לארץ המובטחת.
צרור בלונים הופיע בשמיים המחשיכים. קשורים זה לזה, לחוצים ללא מוצא, נישאים ברוח הלאה והרחק מעל גגות הבתים.
ילד או ילדה או זוג מאושר, איבדו או הפריחו מחווה רומנטית, חשבה.

"ראי, זו את שם, מתעופפת", קבע.

מימס

הנקודה האלוהית

לצופה מן הצד אולי נראיתי כמי שנפחה נפשה באקט אחרון של אהבה. רגליי היו פשוקות בתנוחה לא-טבעית על המיטה, כמו לאחר נפילה מגובה רב, ועל עורי הבהיר ובין ירכיי התהוו סימנים מעוררי אי-נחת. תשוקה מהולה באלימות. ניסיון נואש להרגיש או פגיעה עצמית לא-מתוחכמת.

שכובה על גבי, הדמעות הקטנות שנקוו בפינות עיניי היוו עדות יחידה לחיים שסירבו להיכבות בתוכי. הן תרו אחר מחסה בקו השיער שלי, והתנפצו לאלפי מחשבות עצובות בדיוק על הנקודה האלוהית, שנגלתה לי לראשונה אמש.

חשבתי על מאהבי העבר, רוחות שורקות בזיכרון. רציתי להציג להם את עצמי, ברגע הזה, ולבקש תובנה בעבור עירום שהועלה מן האוב; בזיק יחיד של צלילות ממי שלא זכו לרחמיי, אך אולי עוד ערגו להם מן העולם הבא.

גופי, שהיה רטוב ורך וחם, התאבן בכמיהה אכזרית. הדמעות שנספגו בנקודה האלוהית לא השרו עליי שלווה דתית ולא הציעו אשליות מנחמות. נדמה לי שניסו להניס את האל, אף שידעו כי עונשו של חטא הדעת הוא אהבה.

מימס

פונדמנטליזם חושי

אני מתעקשת לכתוב את המילים הללו בדף חדש כדי שיקבלו חיים משלהן, משוחררות מעול הפרולוג, נטולות מחויבות להמשכיות.
אני רוצה שלמשך חייהן הקצרים לא יכירו פחד ויתעצבו בצלמי. לא, אני רוצה שיפנו בגבן אל השמש, מפותלות באהבת בוסר ובבתוליות נשכחת.

זהו היום השני בו אינני חשה רעב, כמו מתוך רצון עז לשמר משהו בתוכי, לבחון את התלות בהרגלי היומיום, לא להתמסר לשום חוויה. לא להסיח את גופי.

אני רוצה להזדיין ולגעת ולנהום ולכתוב. לחוות פונדמנטליזם חושי. פעפוע של תאים, זעקות כאב, תחינות נואשות, כאבי בטן. לשוב אל התנהגויות פרימאליות שהופכות את החיים למייסרים, ושמקנות להם משמעות בתמורה.

אני חושבת שאני מפגינה איפוק ושליטה מתעתעים ביציבותם ביחס לעוצמתיות בה אני חשה [בני אדם אחרים]. יש דברים שאי אפשר להסביר, לא במילים. יש לחוות אותם ממקור ראשון כדי להיווכח בעוצמתם, בחיוניותם, ולזהות אותם בהיעדרם. זו כנראה הסיבה בגללה מתעורר בי לעתים הצורך להכיר טובה באמצעות סקס. "תודה" שלא ניתנת לביטוי אחרת, לא בלי קורבן הגוף, לא בלי מגע ראשוני, לא בלי התפרקות טוטאלית של פחד.
ועדיין, היד מתעקשת, לשוב ולנסות להסביר את מה שהבטן מכירה היטב. לדפוק את הראש בקיר, בחינניות, בפתיינות. הרחבת מעגל המשוגעים.

אני פירומנית של אהבה, קושרת את גורלי באש. אש לעולם לא נוצרת יש מאין. אש מתהווה כשהתנאים לכך מתאימים. היא ממתינה בסבלנות להבשלה, להתפרצות, לפיתוי. דורשת מאמץ הגון מיוצריה. לבסוף, היא מכירה להם טובה בנהמה ארוכה, לעתים בכאב חד, לעתים במוות. לעולם לא במילים. יש דברים שפשוט צריך לחוות.

הדרך לגינוי עוברת בגילוי.

מימס

Golden Toad

"תודה" החוויתי לכיוון המורה ליוגה, אבל הוא היה עסוק בשיחה עם תלמידה אחרת ומילת הפרידה התנפצה על פניו מבלי להותיר בו סימן רטוב אחד.

רכסתי את מגפיי ויצאתי אל אוויר הלילה, אוחזת בידי בקבוק שתייה קטן ואומדת את מהירות נפילת הטיפות ששחררו את אחיזתן משולי גגונים ומעברים מקורים.

חשתי שלווה מבורכת משולבת במועקה נוראית. השילוב התמוה הזקיף את גבי ואט אט השתלט עליי בטחון שליו לא-אופייני. הלכתי כעת בקצב נינוח, כמעט מהופנטת מצינת הלילה, רואה-לא רואה את העוברים ושבים. אצבעותיי לחצו והרפו מן הבקבוק בידי, ברכות ובשליטה, כמו עיסו ידו של חבר בלתי נראה. לא חייכתי, אך לא זעפתי, והליכתי הרגועה היתה יוצאת דופן בהמון שחיפש מחסה ממזג האוויר ההפכפך.

כפיצוי על דחייה אגבית, כמו היה זה אקט נקמה סמלי ומיותר, התחלתי למשוך את תשומת ליבם של שותפיי לרחוב. מבטיהם נדדו ממכריהם ומעיסוקיהם אל הגוף הארוך החנוט במעיל צמר שחור. נהגים מוסווים היטב מאחורי שמשות חשוכות החוו לכיווני בצופריהם. כשירדתי מהמדרכה הופיע קולו של הולך רגל נלהב, "ללוותות'ך בכביש?"
היה זה כמו הרחוב כולו התעורר לכבודי, ובמקום בו בדרך כלל הייתי חשה פגיעה ועצבנית, חשתי כעת כמי שמרחפת מעט מעל הקרקע, מחליקה בקלילות מעל לאבני השפה.

הייתי עורכת ניסויים שכאלה כשהייתי בת שש עשרה; מתרחקת מקבוצה גדולה של אנשים ומתיישבת בגפי בפינה נסתרת, בוחנת כמה זמן אשאר לבדי. בתוך דקה או שתיים כבר היו מתקבצים סביבי אנשים חדשים, פטפטניים וטובי לב, מבלי שידעו כי הם משתתפים בניסוי במשיכה פאסיבית.

בביתי המתין לי בן זוגי, טובל באור רך. הוא ישב על הספה ומשך אליו את השמיכה הלבנה כששאל "איך היה ביוגה?"

יכולתי לומר, "אני עדיין מושכת, אפשר ללכת לישון" או "אני טרודה בלא-כלום" או "אני מחפשת אישור" אבל במקום, פיתלתי בין שפתיי: "נחת עליי בטחון שקט".
אולי האמנתי לעצמי. אולי רימיתי את כולם. אולי המשיכה היא מסכה וה"תודה" היא קרפדה.
מימס

מימס