ארכיון עבור “יוני, 2015”

חיבור

האקדמיה מבקשת, "על החיבור להיות מחקרי באופיו".

אקדמיה, מה את בכלל יודעת על חיבורים? האם שברת שן על עצם אגן? האם ליטפת יד שביקשה לעוזבך? האם יכולת לחוש במותך המתקרב, מתקתק ועדין כמו רוח צהריים בדיונה? האם חדלת לפחד מאש גלויה, שרופה וחרוכה גם כך מאהבה?

ובכלל, מה לך ולמחקרים? האם השקפת על אהובך הנם, לכודה ביער זרועותיו? האם שאלת לשלומו בצאת כל יום, ונכנסת אל הלילה שמאחורי עיניו? האם פרשת את מסקנותיך בשיר, והקדשת הערת שוליים להוריו?

אקדמיה מטופשת. את לא יודעת מה את מבקשת.
כל חיבור הוא מחקרי.

A poem about us

אתה מתרגל האטת פעימות,
אני מתרגלת חוסר בושה.

לא רחוק היום
בו ליבך יהלום
פחות,
בשבילי.

Long Division

הן נעות יחד ברחובות עירי. הן תמיד נראות הולמות, בולטות די הצורך על מנת להותיר חותם ומאופקות מספיק כדי להיעלם בסמטאות הדר. הן שותות קפה בעיר התחתית ונזכרות בנעוריהן הלא-רחוקים, כשלא ירדו מן הכרמל. הן מפעילות את כשרונותיהן היחודיים כשיש בכך צורך, מחבקות את האמהות שגידלו אותן. הן לא מחייכות, כי הן לא צריכות. הן מחליפות בגדים ותצלומים מודפסים, ספרי שירה ופוחלצים, אך לעולם לא זו את זו. הן אוהבות אהבת אמת.

אני מחפשת בהן זיוף, שן מתנדנדת, פרט שנשכח בפינת מסגרת או בניקוד שיר, דבר-מה שיסגיר כי הן בסך הכל בנות, חוטאות, מקנאות, עם כפתור אחרון שלא נסגר או אצבע שלישית מצהיבה מעישון. אני נכשלת בכל ניסיון, נכבשת שוב ושוב בקסמן המוזר, בנאמנותן זו לזו, במסירות שאני לא מצליחה לחלץ מתוכי כבר רבע מאה.

הן התגלמות האסתטיקה.

אחר כך אני מרגישה כמו מחרחרת הריב מיקנעם. יצירת-יער לכודה בזכרונות מאומללותה, בולשת אחר אחרים שאולי נהנים ואולי מתענים, אך על כל פנים עושים זאת יחדיו, בשוּתָף. המלאכיות השחורות הללו ימשיכו לרקוד בעירי, ואני אצפה מתוך גזעי עץ חלולים, אתקמט ואתכער בסבלי, בבדידותי.

אין לי קבוצת חברות כזו. לא היתה אף פעם. בגיל מוקדם, בלית ברירה, בחרתי למקד את מאמציי באחד-על-אחד, ובדרך כלל אחד-על-אחת. גם אני לא הייתי רוצה להיות חברה שלי. לו הייתי מוצאת עוד כמה כמוני, היינו משליכות על עצמי אבנים.

אני חילוק ארוך בעולם של קבוצות שווים. לא פאנקיסטית ולא דוגמנית ולא משוררת מזרחית. לא פאשניסטה ולא בריסטה ולא אקדמאית. גם בעירום מלא מוצמד לי תג "מבקרת". אולי זה מסביר את הדם שמטפטף לי מהחזה.

המלחמה תימשך בלעדיי. בטבורי קצה חוט לשייכות.

IMG_7071-02111

מימס

הצרה עם נשים נוכחות

נשים נוכחות הסתירו את האור. נשים נוכחות תפסו מקום בארון. נשים נוכחות אכלו יותר מדי, וגם לקחו את הזמן בשירותים. לנשים נוכחות היו הורים וחברים ואירועים לפקוד, אך בכל זאת היו להן כמה יתרונות:
בעוד השינה היתה פחות טובה במחיצתן, העניקו ברוחב לב לזקפת הבוקר. הן חייכו בארוחות חג והרצינו באזכרות. הן קשרו שקיות אשפה והציבו כוסות תה על שולחן העבודה. היו להן גם רגעי יופי נדירים, כשהתיישבו באחת מפינות הבית והעסיקו את עצמן, או כשיצאו את המפתן בהבטחה כי לא ישובו, נראוֹת ובשריוֹת מדי עבור איש האוהב נשים נעלמות.

*
אהבתי אותךְ יותר כשהיית צפצוף בטלפון, אהבתי אותך יותר כשנרדמתי לבדי; כשבסוף כל מפגש השארת טיפ על השולחן, ולא את כל החרא שלך בנשמה שלי.

צרכן האמנות

אתה כזה רומנטי
כשאתה מתקשר לברר.

אתה כזה רומנטי
כשאתה אומר, נדבר.

רגע, מה אתה סוגר?
עזבי, את בעניין של אחר.

אתה כזה רומנטי,
לא מתפשר.