סמיכות

מגיעים לךְ חיים טובים. לא סתם "חיים", כאלה בלי סמיכות, אלא ה-חיים. ה-חיים ה-טובים. מגיעים לך חיים של אהבה. איזו מילה זו, אה? בועות הסודה צפות למעלה. אוהב-אוהבת-אוהבים. לא סתם "אוהבים". ה-אוהבים.

זוכרת איך אהבנו? כאילו אהבה היתה סבילה. לא תמיד היה קל, בייחוד כשהגיע תורנו בביקורת הדרכונים. זה קצת מותח, עם התורים הנפרדים. כמו שער אל העולם שמעבר. בכל חזרה היתה אכזבה.
היתה לנו חושניות, זוכרת איך רצית אותי? איך חיכית להזדמנות הנכונה בחלק הכי שחור של הלילה כדי לטפס מעליי ולמסור את מסקנות היום? זוכרת איך השתגעת, איך אמרת שאני כל מה שאת רוצה, ומולדתך היתה כה חיוורת וקירחת בהשוואה לזכרות הכבדה שלי?

מגיעים לך חיים טובים, הזדמנות חדשה במקום חדש. זה הרי הכי את, עם עור-הסדין המבריק שלך שממתין להתגלות. עכשיו פתאום עולה בי בחילה. נדמה לי שמישהו אחר שיווה את עורך לסדין. איך יכולת להיות עם מישהו כזה, שביקש להתכסות בך, כשכל כך רצית לחמם אותי? בא לי להקיא. אל תתעלמי ממני. אל תנסי להסיט את הדיון. אנחנו כאן, עכשיו, משוחחים כמו שני מבוגרים. אם את לא רוצה לדבר אז דעי שלא יהיו עוד הזדמנויות. זו הפעם האחרונה. הנה פינצטה והנה הלב שלי, מרטי את הסיבים המזוינים שלך ממני.

מה מצאת בו, לעזאזל? הוא כבר עזב אותך כל כך הרבה פעמים. כמו רוח לבנה במסדרון, עם שני חורים במקום עיניים. הוא לא מכיר אותך בכלל. אני לא מכיר אותך כשאת ככה. כשאת כל כך שונאת אותנו. אני חלש ברגע הזה. את מתעללת בי. פעם מתקשרת בשמחה, ופעם עונה בקרירות, בעדינות, לא מסיימת משפטים. למה את עושה לנו את זה? את הרי יודעת שבסוף נהיה יחד, אחרי שהילדות יגדלו, אחרי שתחזרי מהמסע שיצאת אליו. דברים יראו אחרת בשבילנו בעוד שנתיים או שלוש. את יודעת בדיוק כמוני שלא יכול להיות יותר טוב מזה. אלה החיים הטובים. ה-חיים ה-טובים. בסמיכות.

מגיעים לך חיים טובים, יקרה שלי. אם הדרך מתעקלת בחזרה אליי, צאי מיד עם תיק קל, בני לך בית מקדש בלב ואל תשכחי מי אמר לך לשכוח מהכל.

וההוא, שיכתוב את הטקסט הזה? שיקריין את החיים שלך? שיתעד אותך במקום לחיות איתך? השאירי אותו מאחור במיוחד. אסור לך לסמוך על הסמיכות שלו. בעצם, בלי ה'. סמיכות, ושיָמוּת.

IMG_20150719_092529-01

מימס

Patrons

בית הקפה קטן ומנומק. ללקוחות קוראים "פטרונים" ואין הם מזדמנים. לקרואסון מרקם של בריוש ומגישת הקפה נותנת בי שנאה.

מימס וילמה, תיירת בכל מקום. מבקרת מסעדות כשלשונה עסוקה. מתגלגלת במדרונות כדי לא לחפש חנייה. אוכלת מהיד שמאוננת לה.

גרם מדרגות מוביל אל הקומה העליונה. מישהו עובד מאחורי דלת נעולה, משדר אות, משקשק קרטון, מסרב לגווע בדממה. היי שם, אתה צריך עזרה? יש פה טלפון ציבורי אם אתה יודע לתפעל קופסא.

כמה משיערותיי כלואות ברוכסן מזוודה. אני קוראת לזה, בטעות, "אהבה".
פינת שדרות הנשיא והחורשה. מגישת הקפה שואלת, "אז מה את רוצה?"

galleria

גיהנו-נים

שוב בעיר הזערורית הזאת, שוב בחדר הזה, שוב הולכת על מרצפות לבנות מקושטות סימני מתיחה חומים. שוב בגיהנום, שוב באין האונים. גֵּיהִנּוֹ-נִים. תנו לי מוות כי אני לא מצליחה לנשום. אני לא יכולה להתקיים כאן, בקבר האחים של כל האנשים שהייתי. תנו לי מוות אחר, אנונימי.

***

זה לא נעים, זה אפילו מעורר רחמים, להזדיין על מיטה וחצי בחדר הילדות העצוב שלי, כשכל הארגזים מסתכלים. אני לא מרגישה סקסית. אני לא מרגישה חיונית. עכשיו, כשכל המים מהדמעות שלי מתנקזים ל-15 מ"ר שמאכלסים-אך-לא-מכילים אותי. אני לא יודעת מי אני אם אני לא נאהבת ורצויה. אני לא יודעת מי אני בלי מפגני חיזור מרהיבים. אני לא יודעת מי אני בלי הבטחות, בלי תוכניות לצפות להן. אני מרגישה מושפלת, והצער הזה, הוא דוחה גברים. אף אחד לא רוצה להתקרב לזאת עם שפתי הסהר, גם אם היא יפה, גם אם היא כותבת היטב, גם אם היא מודעת לעצמה. איש לא רוצה לנכס לעצמו את זאת שמזיעה את הייאוש. זאת שכל כך רעבה לאהבה.

***

דארת' ויידר שואל, יש לך מערכת תמיכה?
אני עונה, ההורים שלי, וחושבת שהם כמו מזרן עם קפיצים גמורים מזיונים.

אמא אומרת, את תתאהבי באיזה פרופסור, ומתכוונת לומר שגם הוא יתאהב בי.
את אבא אני שואלת בהתרסה, "מה אתה חושב שיקרה לי באוניברסיטה?" ולא ממתינה לתשובתו. "תוך חודש, מקסימום חודשיים, אמצא חבר חדש ואעבור לגור איתו. אעשה הכל כדי לא להיות כאן."
לאבא יש דמעות מאחורי משקפי הראייה כשאני אומרת, "אני אוהבת אותך, אבל לא יכולה לגור איתך."
אצבעו מוחה כמה דמעות תחת זגוגיות המשקפיים. פניו מרצינות. אני מזהה בהן תום, ומרגישה כל כך אכזרית, כאילו קרעתי את דרכי לתוך העולם. הדמעות לא צונחות במורד לחיו. הוא לא מושך באפו. רק מוחה את הכאב, מוחה את נסיבות חייו.

***

התפלחתי למטרונית וקיבלתי קנס של 100 שקלים. העמדתי פנים שאני לא מדברת עברית, אבל הפקח הצעיר והגבוה ענה להיתממותי באנגלית לא רעה, והחווה בידו לעמדת התשלום. עם הגברת בעמדה כבר לא דיברתי. לא היתה לי שפה להשפלה.

בעלייה לאוטובוס, דודה נרגנת נצמדה אליי מאחור ודחפה אותי קרוב מדי לאדם לפני בתור. כאילו אני כלום, אגרטל שאפשר להזיז. ברגע הזה הרגשתי בודדה מאוד. שוב חווה את העולם בלי מחיצה. אף פעם לא הגנתי על עצמי טוב במיוחד.

מעניין אם היקנעמים יודעים שאני מתעבת אותם. מתעבת את מה שהם מייצגים, את הילדים שגידלו, את אנשי המשפחה והמכירות, את מצביעי הימין והמעשנים, המשתעלים, את עקרות הבית המבוגרות שמאבדות את שיערן, את ילדי הספר האוחזים כוסות ברד צבעוני.

אני חשה בעוצמת הסלידה שלי מיקנעם רק כשאני ממש בתוכה, ברחובות, בחנויות, באוטובוסים, משתפשפת באנשים.
[מעניין אם אתה חש בעוצמת הסלידה שלך רק כשאתה ממש בתוכי.]

***

חודש יולי כל כך ארוך. לא יודעת אם אוגוסט יהיה ארוך או קצר. אני רוצה מין אוראלי טוב, עם החלק השטוח והרטוב של הלשון, לאט ובעדינות וביציבות, אבל אני לבדי הלילה. לבדי במיטה. לא משהו שהייתי רוצה להתרגל אליו. אין פה לשון שתלקק אותי ושתאחל לי לילה טוב בנשיקה בטעם המיצים שלי. כך מרגישה הכמיהה לשותפות? כך זה מרגיש לאנשים אחרים?

אני לא מלודרמטית, אני הלומה;
אהיה אישתך אם תשחיל לי נצרה.

flower

מימס

Snow

גנבתי לך חולצה. זאת שאתה הכי אוהב.

אתה אוהב אותה לאירועים, ולארוחות שמתחילות מאוחר בלילה, ולשמחות שמשלשלות מזומנים. היא גורמת לך להרגיש בטוח וסקסי ומנקר עיניים, בטעם טוב. גבר שאפשר להישען עליו. בד הפשתן לא מתאמץ, הכפתורים מחוספסים, שתי לולאות תופסות בקיפולי השרוולים. הלובן מדגיש את השיזוף שלך בכל עונה. על פי התווית, לבטח עלתה יותר ממאה שקלים, אולי מאה עשרים, אולי מאה חמישים, שנים רחוקות כאלה שכבר לא נחיה. יכולת להרשות את זה לעצמך.

אז לבשתי אותה. נדמה לי ששוליה כיסו את ישבני. הזעתי קצת. חשבתי שיהיה מטופש להשיב אותה לארון עם ריח מתקתק של דאודורנט נשים, אז גלגלתי אותה וקברתי בין בגדיי.

ידעתי שלא תשים לב מיד, אלא רק בארבעים הדקות לפני אירוע חשוב. אולי שלושים דקות, אולי עשרים. אני לא יודעת כמה זמן לוקח לך להתארגן כשאתה לא מחכה לי שאסיים. ידעתי שתתבלבל, תתבאס, תתפשר על חולצה אחרת שבתורה תצריך החלפת מכנסיים שבתורם יצריכו החלפת נעליים שבתורם יצריכו החלפת מצב הרוח. אולי אני משליכה. אולי זו רק חולצה, ומה שצריך זו אהבה.

בערב, כשכאבי הגדילה נזלו מכל הנקבוביות בפניי, סיפרתי לך שגנבתי ממך.

יכולתי להתחמק, לרקוד ואלס עם החולצה המכופתרת ולהשליך את שתינו על להבה גלויה, אך לא רציתי להסתיר ממך את העבירה. רציתי שתדע שפלשתי, שלא התייעצתי, שגנבתי, ודווקא את החולצה שאתה הכי אוהב, ואני לא מחזירה כי עכשיו אני צריכה אותה יותר ממך.

אם אתה צריך, אתה יכול לגנוב ממני משהו בחזרה. יש לי שתי כליות ועשרים אצבעות ושד שמאל קצת גדול משד ימין, אז לא אכפת לי לאזן. האישיות שלי מחורבנת, אבל הלב טוב. יש בי אנוכיות, אבל לא נבזיות. גנרטור הפחדים עובד ללא לאות. זה לא מה שאתה צריך. אני יודעת שזה לא מה שאתה צריך.

"טוב שיש לך משהו שלי", חייכת ברכות. השלמת עם הפשע שביצעתי נגדך. זה נדיב.

עכשיו אנו יחד. אשמור עליה והיא תשמור עליי, ואם בלילה תיפלט לה איוושת בכי קטנה, אכניס יד אחת לשרוול ואחבק את עצמי, כמו סלבה.

אחבק את עצמי כמו סלבה.

SLAVA1

מימס