The Sword Swallower

הציפורניים שלי ארוכות עכשיו, משוחות לק שחור נטול רחמים. הן ארוכות כי אני לא שוטפת כלים, לא שורטת את קירותיה הפנימיים של הגולגולת שלך, לא קובעת אצבעות בסכרים דולפים.
הן ארוכות כי אני לא נחוצה לאיש. הן ארוכות כמו גלות כפויה.

אני קונה בגדים ונעליים. הרבה מאוד בגדים ונעליים. כאילו יש לי לאן לצאת, כאילו זה ישפר את הרצון שלי להיראות בחוץ ולא באינטרנט. ביליתי ימים רבים בשכיבה על הגב, מוארת על ידי מסכים. קשר אחרון וסטרילי לפני הויתור המוחלט על החיים. הרגליים מכוסות סימנים כחולים. אולי מחוסר תזוזה.

אני יפה ונאה וצוחקת כשראשי מוטה לאחור, נכונה לקבל את דבר אלוהים כמו הייתי בולעת חרבות. אבל אני לא רוצה להיות הדבר היפה הזה, שנולד בסוף שנות השמונים. הדבר היפה הזה לא חושק באהבתם של אספני הדברים היפים, המקטלגים, הממרקים. לכן, בספריה, אני מכירה בבעייתיות של התיישבותי לשולחן לקריאת ז'יז'ק, בציפייה שמישהו יבקש את תשומת לבי לרגע וידקור את נשמתי עם עיניו. קריאה, הרי, היא חוויה המתקיימת ביחידות. אני נותרת יפה ויראה וכל כך, כל כך בודדה.

בחודש האחרון העברתי כל כך הרבה שעות עם הרעב שלי. לא כי אין לי כסף לאוכל, לא כי אין לי פנאי לבשל. אני נמנעת מלצאת את חדרי אם אין בכך צורך של ממש, ובטן מקרקרת באמצע הלילה אינה צורך של ממש. אולי לא אוכל ליהנות לעולם מארוחות הנצרכות ביחידות. צלחת אחת היא אגם קפוא של דמעות. אני נמנעת גם מאוננות, מחליפה אנרגיה מינית בצרכנות קמעונאית, כמו כולם. סוף כל סוף, כמו כולם. בכל מפגש של אצבעותיי ומפשעתי, הלב מאיים בקפיצה.

*

דיזינגוף. ליל שישי. דארת' ויידר ואני יורדים למטה עם הכלב. אנחנו לבושים פיג'מות, מסביב נחילים של צעירים וצעירות מבושמים ומעומלנים, חלקים ומוחלקים, עיניהם תרות אחר אדם בו יוכלו לשבוע.
דארת' נעלם. אני יושבת על ספסל, מחזיקה ברצועה. לרגע, הכלב ואני היחידים שחיים. נשים צעירות חולפות על פניי בעקבים גבוהים מאוד. מדי פעם הן עוצרות להצטלם יחד, משרבבות שפתיים, כמו במפעל לייצור בקבוקים, טעם החיים. בחורים בחבורות סורקים את הרחוב במדי מלחמה. לא רחוק עומדת קבוצה גדולה של גברים מחוץ לדאנס בר, כל אחד מהם מעשן, מאיר את החשיכה בכל שאיפה. נקודות כתומות של עצבנות. אם ינועו כמקשה אחת, אולי יתנגשו בנקבה.
העור משחיר סביב עיניהם הריקות של הבליינים, והופך רפוי כשמבטם נודד לעברי. הם לא יודעים שהם מתפרקים, שאני לא חלק מהמשחק, שנקלעתי לגיהינום הזה בטעות, שאני בכלל מסיפור אחר, אחד שלא מסתיים בדירה מקבלן. ובעולם כמו בעולם, מי שחי מעדיף לישון באדמה מאשר לצעוד בין אנשים מתים.

*

ובינתיים בממלכתי הצפונית, אני מבזבזת את שנות העשרים שלי על זרות ללא תחתית, על תחרויות דמיוניות המזכות בחיי נצח, ומרגישה שהאנשים המגניבים נמצאים בכל מקום בו אני לא נמצאת, חוששת שהולכות וצרות ההזדמנויות להכיר בני אדם אמיתיים, שאין בני אדם אמיתיים, שאהיה הדבר הכי עצוב בחוג לפילוסופיה, שאין אינטימיות אחרי גיל עשרים וחמש, שאני קורבן לראווה, שאני קורבן ליופי, שאני קורבן לשליטה ולמין ולרפלקס ההקאה שלי, שרומנטיקה היא עלים שטופים מוכנים לאכילה, שאני עצלנית מכדי להיטיב עם עצמי, שכל השכבות שלי מזויפות, שהישרדות היא אתלטיקה, שאני בוכה הורמונים, שאני מילת גנאי, שהסיפור הזה יעלם, ש"באמת" כבר מת.

מימס

The Sword Swallower

Cardboard

אני לוגמת את המים החמים במקלחת. כמו חיה משוועת למזור, פי נפער, עיניי עצומות, הזרם ממלא את לשוני. זה מנחם לרגע קל, להרגיש כמו בעל חיים, בלי רגשות מורכבים מדי, טרודה בהישרדות. כאילו יכלו המים להמיס משהו חולה בתוכי, להשיב אותי למצבי המקורי. רק נהמות, בבקשה. רק נהמות מעכשיו.

*

אתה אוהב את החלקים בי שאפשר לשנות. כמוני, אתה חי בדמיון, או בעתיד, ובעתיד אני תבונית יותר, חומרית פחות, השקעה לטווח ארוך. מישהי שתלבלב אם רק תאכל עוד אדמה.
אבל עכשיו, עכשיו, יש פה בחורה צעירה שמבקשת להיראות כמות שהיא, להייות נאהבת כמות שהיא, ולא עבור הפוטנציאל הקבור באדנית מבית הוריה.
אם תשוחח עם העתיד, תגלה שההווה אילם.

*

בטן גדולה נוחרת על מיטה בחדר המיון. הטלפון מזמר שירי פופ בערבית, אך הנחירות הרמות לא פוסקות. החולים והמלווים נבוכים, מחליפים מבטים. אחר כך הם מוטרדים. הוא יותר ערבי, או יותר נוחר? יש פה איזה מיון אחר?

אני מתיישבת בחוץ, בצל, בישיבה מזרחית. יכולתי לבחור בספסל, אבל רק הקרקע מרגישה בטוחה. עוברי אורח מעירים לגבי הקעקועים שלי, אולי בניסיון לייצר נורמאליות. רבאק, לא אכפת לכם שאמא שלי שוכבת במיון, בזעקות שבר, בחיתול מזורגג? הפה שלי מלא בטוסט שרוף ואני לא יכולה לענות.

*

לבסוף אני פונה בחזרה אל אולם הנוסעים. אני היחידה שהולכת בכיוון ההפוך, שבה על עקביי. העיניים עצובות והשפתיים קפוצות והדמעות מתחילות לנבוע על האישונים. העולם מחליף שומר מסך.

הלא-נודע אוחז בכתפיי, אגודליו מעסים את כל הכאב הרווי והמרוכז הזה. אני מרכיבה את משקפי השמש ומחשבת את הימים שיעברו עד שאפי יפסיק לטפטף.

אני יודעת שאתה יכול להיות בדיוק כמוני, מיוסר ורואה שחורות, והחיים בתוך הראש הם גרועים מכל מציאות. אני מקווה, כל כך מקווה, שתתעלה מעל לתסריט, תמחק את המילים ותשרוף את הדף ותוריד גשם על האפר ושלג על הפצע.

אני בוכה על הרציף מבלי להסתיר, כי מה אכפת לי שאנשים זרים ידעו שיש לי לב. עשיתי הכל בסדר הפעם, נכחתי ועזרתי וסידרתי ולקחתי אותך ביד. דבקתי בתכנית גם כשלא האמנתי בה. ואז עולה השאלה הזו, האם אראה אותך שוב? אני לא סומכת על עצמי עם שום תשובה.

*

אתה עומד מעל לכיור המטבח. בתוכו, גופות תיישים לבנים ויפים שאת גולגלותיהם אתה מבקש לחלץ, לצייר עליהן בצבעים בהירים.

בחלון מופיע סוס חום, שרירי וגדול. גדול כמו דינוזאור. אתה לא מאוים, אתה מכיר את הסוס, אך אני נבהלת וחוששת לחיי. אני מתחילה להתרוצץ בין החדרים, לנעול את כל הדלתות, ובדלת האחרונה – השישית במספר – אני פוגשת את הסוס פנים אל פנים. זה עולה לי בכל האומץ שאני מצליחה לגייס, אך אני מתקרבת ונועלת את הדלת ברגע האחרון.

רק אחר כך אני מבחינה שהדלת עשויה מסגרת עץ דקה, שקנים רכים קלויים בה. הסוס מבצבץ דרך הרווחים הגדולים, הפשוטים לפריצה.

*

קל יותר אם חושבים על בני אדם בתור דמויות קרטון. קל יותר, כי לו היו בני אדם אמיתיים, עם דוקטורטים וחרמנות בריאה וממון ורכבי חילוץ, ודאי היו מוצאים פתרון למצב שלי. לא יתכן שהיו משאירים אותי כך. נכון?

*

"למי יש בטן יותר שטוחה?"
שנינו מרכינים את ראשינו, כמו ילדים בתא שירותים, או ציור מגלגל המזלות.
זה גוף, הדבר הזה שסביבנו? הדבר הזה שחוצץ בינינו לבין זריחות? הדבר הזה שתוחם את הנשמה? הדבר הזה שנשאר מאחור כשהיא שבעה?
שמעת פעם נשמה מגהקת? זה נשמע כמו חרחור גסיסה.

*

"יש לך אינסטגרם?"
לא, אינסטגרם זה לאנשים עם חברים, שנועלים שקפקפים, עם קרסוליים דקים שנכנסים למגפיים שחורים. אני? אני מאלה שמחפשים אהבה באקדמון, מבלי להיות סטודנטים. אני מאלה שלא יודעים איפה הצעירים מבלים ואיזה משקה כולם שותים ואיזה שיר עכשווי פורט על נימי הניכור. ובכלל, מה זו המילה הארכאית הזו, "עכשווי"? זה כל כך סטרילי. בטח בעוד שנתיים יפתח בתל אביב בר-גלריה בשם הזה, בקטע אירוני, אבל עד אז זו מילה של אנשים כמוני, שלא מבינים, פשוט לא מבינים, איך לחיות.

*

אני לא רוצה אותך עם קידומת 2. אל תשעמם אותי עם הפוטנציאל שלך ואל תספר לי על נסיון חיים ואל תמכור לי שצריך מישהו לגדול לצידו, כי אני מחטטת בשיניים עם מקלות תומכים ומתעוררת בבוקר עם דשן בפינות העיניים. ודאי תאמר שאני חכמולוגית, העצבנות מסגירה את הגיל. ההפסד כולו שלי. אין לי עוד הרבה שנים להיות בת עשרים.

גם קידומת 3 היא כבר לא סיבה לאופטימיות. אולי, אולי, אם מדובר בחצי העליון של העשור הרביעי, ואם אתה יודע לזיין, ויש לך חסכונות, ואתה מבין ששלושה נמצאים בקשר הזה – אתה, אני והכתיבה – ואם אתה לא מובך ממני, ומוכן לכלכל אותי, ולהעניק לי תשומת לב, ולא להילחם כל כך במרדנות שלי, ולהעריך את שיחות החולין שלי, ולא לסבול כל כך מהסבל שלי, ולא להמתין שאשתנה, ולא למתן את השינוי.

ואם יש לך קידומת 4, אל תהיה כל כך נאמן לבידוד שלך. פנה לי מקום בארון הבגדים ותן לי לבחור כורסא נוחה ואל תשווה אותי לאקסיות שלך. אל תסמוך על זה שתהיה אבא בגיל מבוגר, וגם לא שיהיה לי עתיד אקדמי, או שאזהה את השמות שיוצאים לך מהפה. יהיו ערבים בהם אצא מהבית בלי ארנק, כי אדע שאתה יכול לשלם עליי. ויהיו ערבים בהם אצפה שתציע לאסוף אותי ברכב, גם אם אתנגד בתחילה. ויהיו ערבים בהם נאחר להורים שלך כי ארצה עוד אורגזמה אחת. ואם לא תיתן לי אותה, משהו בתוכי ימות, מוות מהיר ופשוט, והחיים שישארו בתוכי ימשיכו הלאה בלעדיך.

*

הדגדגן הוא סימניה. אתה נמצא כאן.

"אתה יודע מה הבעיה עם גבר ששוכב עם זונות?"
דון דרייפר מחייך. תנין לבן מטפס על העץ בחוץ.
"הוא לא מתעסק בהנאה של הפרטנריות שלו."
דון מקרב אותי אליו, מלקק את שתי אצבעותיו ומכניס אותן אל מכנסי הג'ינס שלי. המכנסיים צמודים וכל הרוק נמרח על עצם אגן בולטת.

בחלוף שעה קלה הוא קרב אל בחורה צעירה שמוכרת מוצרי טיפוח זולים. פרח שכונות מבושם למכביר. הוא אוחז במתניה בהפתעה והיא צועקת, מבוהלת, מנסה להדוף אותו.

"זה דון דרייפר!" אני אומרת לה, כאילו היא צריכה להודות לו. היא לא מזהה את השם ופרצופה מבועת.
אני עומדת מנגד, מקנאה שהזין שלו להוט אחריה.

*

אני אשרוד והטקסט הזה יביך אותי. פניי יוותרו חתומות נוכח כאבה ובלבולה של העלמה הדוברת. אולי ארחם עליה. אולי אורה לה לשתוק.
אני אשרוד ואתה תשרוד, כי אסור לנו להתאבד ולחזור בתור נמלים. ואם אין לנו עוד גלגולים, שמחתי על ההזדמנות להיות, והתכוננתי לאפשרות להתבדות. ואם במקרה תיווכח בשעון חול, נפץ אותו.

20150810_094343-01-02111

מימס