ארכיון עבור “אוקטובר, 2015”

טכנאי הטעויות

בכל עת בה נדרשה נוכחותו, הקפיד להותיר מאחור דבר-מה מעט פגיע, בציפייה כי בתוך ימים ספורים ידרש לתיקון נוסף. אז היה מופיע למשימה כשבידיו כלים קהים וכריך חצוי, מהרהר אודות הצטלבות דרכינו.

אם סייד את הנשמה בצבע, הגביר את קצב פעימות הלב. אם ריסן את הפעימות, גילה פיצוץ בתעלות הדמעות. אם אטם את התעלות, הביא את הגוף לנקודת רתיחה. אם ייצב את תרמוסטט התשוקה, הציף את הבדידות. אם שאב את הבדידות, הותיר במקומה אמון טחוב ולח.

כך התנהלנו משך כמה חודשים, הוא הטיל בי מומים ואני הנחתי לו במלאכתו. היו קלקולים שהערכתי –  למשל, כששינה את צבעה של אחת מעיניי –  אך לא דרשתי בו עוד מיום ששבר את לבי.

FullSizeRender (4)

מימס

The Actress

במשך כל החודשים הללו ניסיתי לא להיות עצובה, לברוח מהכאב, ואז להתיידד איתו, ואז להכין לו כריך, אך ברגעים האחרונים אין דבר שאני מעוניינת בו יותר מאשר הזמן והמרחב להיות לבדי, להשתתק ולבכות ולתת לציפורניים להתחפר בעור ולמצח להתקמט באלפי קמטוטים שכל אחד מהם הוא דרך בה לא צעדתי.

רק התאריך משתנה. שאר השינויים מתמהמהים. לפני חודשיים וחצי כתבתי "קל יותר אם חושבים על בני אדם בתור דמויות קרטון. קל יותר, כי לו היו בני אדם אמיתיים, עם דוקטורטים וחרמנות בריאה וממון ורכבי חילוץ, ודאי היו מוצאים פתרון למצב שלי. לא יתכן שהיו משאירים אותי כך. נכון?" והמילה הזו, קרטון, טעמה עולה בפי שוב. אני צועדת במקום, התפאורה סביבי מתחלפת, עובדי במה מתרוצצים, פנסים נדלקים וכבים, מאווררים משתעלים בניסיון לשכנעני שאני זזה. הלב חשדן. הלב מכיר את האמת.

ועכשיו הבמאי צועק, "דמעות!" והדמעות נענות בציות, רוקדות, מצרפות צעד לצעד כשהקצב מתגבר. קודם לכן, בחדר ההלבשה, שיתפו אותי בסוד, "בקהל הערב יושב מפיק שעבד עם כל הגדולים: רטט שפתיים, וריד פועם, בהונות מתעגלות… זו ההזדמנות שלנו לגאול את עצמנו ממזלנו הרע."
"יפה לכן, דמעות" אני מחייכת בהבנה ומהנהנת. מאז שהאיש בסוף העולם גילה להן כי כוחן מוגבל, הן מתקשות להאמין בעצמן שוב.

"ראית אותנו שם בחוץ? היינו טובות, נכון?" הן מייבשות את עצמן על גב כף ידי. "הייתן נפלאות. נסחפתן אל תוך הרגע, כמעט שכחתי איפה אני."
"ואת חושבת שהיינו טובות מספיק בשביל אמריקה?"
אני מחייכת שוב, בזהירות.
"עשיתן כל מה שאפשר היה לעשות."

בחזרה בביתי, אני מנסה לחשב החלפות תלבושות לשבוע. שוב מפזרת את חפציי ובגדיי וסבלנותי בין כמה חדרים, בין כמה דמויות אבהיות, דוחפת סלע לסתום את פתח מערת המודע, זורעת מלח סביב, ששום אמת לא תצמח. כל זמן שאני לא חיה, שום דבר לא חי. כך זה מוכרח להיות. ואם פרט בעל תואר בפסיכולוגיה רוצה להעיר, הייתי מבקשת שיבדוק אם הוא לא כבר ישן, כי הוא ישן לפני חודשיים וחצי, וביום הולדתי, והלימות לבי ממשיכות למנות את תנומתו.

מימס קוראת קפקאמימס

 

משמרת הלילה

מעט לפני כניסת השבת, החדרים בבורדל התודעה מתרוקנים מלקוחות. סעדיה גאון מיישר כסאות, מתכונן למשמרת הלילה.
"אז תגיד," אני מנסה לפתוח בשיחה, "בגללך אומרים שדקארט קריא?"

מכתב על קליפת ביצה

אני אגיד שאי אפשר לסמוך עלייך, כי אולי מחר תצטרך לגלות את עצמך בהודו או בברלין ותעזוב כאילו אוכל לחכות לך במשך חודשים, לשמור את הכוס שלי מנוילן ואת הלב בשמירת חפצים, בתא עם מנעול פרוץ שתואם את המפתח בכיס שלך.

ואז תגיד שזה לא קרה ככה בכלל, ולא כדאי לקבל החלטות עכשיו, אלא לשקול את האפשרות להמשיך לתואר מתקדם בחו"ל. אני אגלגל את עיניי ואפלוט אנחה ואספר שאני אוהבת את חיפה, ואתה תאמר שהעיר קטנה עליי ושבברלין קיימות הזדמנויות לפילוסופים עם אשרת כניסה.

ואז אתנגד, אתה לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. ואתה תקבע, ברצינות, את לא יודעת מה את צריכה. ואז, אולי רק אז, יהיה לי האומץ לנעוץ סכין חמאה בלב שלך ולקום מבלי לשלם. אשאיר אותך שם בבית קפה על מוריה, משופד לגב הכסא.

מלצרית תשאל אם הכל בסדר ונשים יתבוננו משולחנות סמוכים, מהנהנות מאחורי מסכי סמארטפונים. ואולי אצעק בעודי מתרחקת, קח את חבילת הפינוקים הזו אל מישהי אחרת; מישהי שידיה מכוסות יבלות משיוף רהיטים שבורים, מישהי שנעליה קרועות מריצות אחר מי שלא יודע לצעוד בשניים, מישהי עליה תוכל להניח את הראש, נטולת נשמה כמו ספה.

20150924_172141-01-02-01

 

מימס

 

Status for October

הפקידות הן חולדות קירחות: הזרועות שלהן חלקות, הגבות משורטטות בעפרון, השיער משוך אחורנית ותפוס בסיכות. מנהלת הסניף היא עכברושה נושכת. אם מביטים עמוק אל תוך עדשות הצבע מבחינים בכתמים של טוב-לב, אך היא אינה מקלה על הזיהוי. ככלות הכל, עבור עכברושה, אני קלח תירס.

"את הרי לא תיקשרי לשיערות שלך!" היא מכריזה. אני יודעת לצטט את המנטרה, היקשרות מובילה לסבל. ספק אם גדולי הפילוסופים חשבו על מכוני לייזר כשהגו את הרעיון, אך אכן, ההיקשרות לשיערות שלי מובילה אותי לסבול במחשבה על כל הגברים האימפוטנטים הנרתעים למראה שיער גוף נשי. פתאום לבי נוטה לעבר מלקקי כפות הרגליים, חובבי בתי השחי, מעריצי הערוות המפוארות; גברים שיודעים שאישה היא אישה, גברים שעומד להם בטבעיות. ואז אני כועסת על עצמי, על הערווה העירומה שלי, על שטיפחתי גינונים של חולדה. מרוטה אך לא מרודה, רוצה להיות נאהבת בשלמות.

*

[עוד לא סטודנטית לפילוסופיה וכבר משוכנעת שיש לי חזקה על העולם.]

*

הכתיבה ואני מקיימות יחסי תלות שיתופית כבר עשרים שנים, ולראשונה יש לי סודות מפניה. אם אכתוב איך אני מרגישה באמת, אצטרך לחיות על פי האמת הזו, זה ההסכם הלא-כתוב שלי עם המילה הכתובה. מחשבות, הרי, אפשר להסתיר מאחורי קרש חיתוך ורבע שעה של יוגה. מחשבות משנות את המציאות פחות מפסקאות. מחשבות אפשר לחיות בחלומות. לכל היותר אפגוש גם הלילה מפשעות חומדות-לשון ואנשים מתים השרים אודות גן העדן של האמת.

הבוקר, אחרי שציחצחתי את טעם השפיכה, חיפשתי אחר שיר עם המילים אותן חלמתי: "הם כולם, כולם בגן העדן של האמת." נוכחתי שאין שיר כזה, אך ישנה כמיהה לחיות בו.

*

במים השחורים של הים התיכון. ג' ואני מתרחקות מעט מהמאהל, אך המוזיקה נשמעת היטב. אנו רוקדות בין הגלים, השמיים מנוקדים כוכבים. הם תמיד רואים אותי בעוד שכל כך נדיר שאני מבחינה בהם. לרגע אני תוהה אם פנסי רחוב עירוניים מסתירים אותם ממני או אותי מהם. ג' אומרת שלא כתבתי בבלוג זמן-מה. בדיעבד, הייתי רוצה שפנסי רחוב יסתירו אותי מהכתיבה. הבטחתי לה שאכתוב על הרגע הזה, והיא שמחה.

בראש המדרגות אל רחוב ירושלים. י' ואני פוגשות בח' במקרה, והיא מחייכת אליי חיוך נעים. בניגוד להרגלי אני מחליטה לא לברך אותה בחיבוק, ומבלה את הדקות הבאות בחרטה על כך. י' שואלת את ח' אם היא זוכרת אותי, וח' מאשרת. המחשבה הראשונה שלי היא שאני לא אמורה להיות כאן, כלומר בחיפה, כלומר בישראל. המחשבה השנייה שלי היא שאני מרגישה צעירה מאוד. המחשבה השלישית שלי היא שאני בידיים טובות.
מהגג של י' אני משקיפה על אורות העיר, ואלה מסתירים את הכוכבים.

*

המים מתעכבים. תחת השכבה הקפואה, צורות חיים ממשיכות להתקיים, מאיטות את קצב פעימות הלב. על פני האגם, הקרח מאפשר מעבר צועדים. זו לא אדמה, אבל זה מספיק.

*

אין אהבה, ויש עוד כל כך הרבה חיים.

circus

מימס