הבלוג של מימס וילמה
לפתע מופיע פיצול בשביל. מורה הדרך מציע, "נכסה זאת בעלים אדומים. המטיילים לאורך הגלגולים ילכו בדרכי הצודקת."
אני שומעת את הדרך וזו בוכה, "הלא תתנו בי רחמים? אף אם קיומי ישכח, בכיי לא ישכך. הותירו אותי גלויה, אולי באחד הגלגולים אהיה לכם לסוף."
השביל מתפצל. הייתם אחד אך כעת רבּים אתם. האהבה נקרעת מידַי.
אני מלטפת את דמעות הדרך בכפות רגליי, "עתה נומי, אלך לגורלך."
מימס
בבורדל התודעה עם קאמי. השינה טרופה והאורות האדומים מזכירים הבהובי סמאטרפונים.
"אלבי, כפרה, כבר ארבעה עשורים קוראים אותך עם שגיאות דקדוק."
הוא מושך בכתפיו, "למען האמת, הדרך איננה חשובה. הרצון להגיע יש בו די."
מזכירת החוג מתעלמת ממני כבר שבועיים.
שלחתי לדנטה בוואטסאפ "פאק יו אנד פאק יור אלגורי. אני צריכה גבר שידבר תכלס."
הוא ענה אחרי שעתיים, "הייתי צריך לנפח את הסמינריון אז כתבתי את 'התופת'."
