חודש: נובמבר 2015

אני רוצה להקיא
עץ,
כדי שמשהו מתוכי
יצמח.

בוקר אחרון עם השד, אחד מבין בקרים אחרונים רבים. הוא פגוע. לא מבין למה אני תמיד עוזבת. קרניו מטילות צל על הקיר כשהוא קובע, "אני הולך להיכנס לישבן שלך עכשיו."

יש לומר לזכותו של השד שהאכזריות שלו מתונה. הוא מלקק את החור שלי בזריזות, במתיקות, בלשון שזה עתה הצמיח. כאלה הם, השדים. חסרי צורה בדרך כלל, עד שאיזה איבר מוצא חן בעיניהם ומיד הם מוריקים באיברי חישה, לשונות וזרועות ונחיריים.

צילן של הקרניים גדל על הקיר. כמה מתאים, אני חושבת, מאהב צללים.
אני קוראת חלושות, "לא", וראשי נשמט באחת. "שד…" עצבות פושה בפניי, "למה?"
הצל נסוג.
"האם הכאבתי לך?"
אינקוויזיטור עם לב זהב.

מים נובעים ממעיינות עיניי, סבך ירוק מקשט את הריסים ואיילות מרכינות ראשן לרוות. אני מתרוממת וניגשת אל פי המערה, "לא הכאבת. פשוט לא רציתי."

השד יושב זקוף על תיש מזוקן. מקלון מטפס במעלה גבו. על עיניו מרצדים זיכרונות מהמאות האחרונות, לפני שהכרנו.
"מה אני עושה לך? את רק בת תמותה, את כל כך קטנה." קולו רך, מכה על חטא וגורם לי להרגיש קטנה באמת.
אחר כך הוא נושק לי בשפתי נחש מקושקשות, בסליחה של שד נעזב וגורר אותי אל עומק המערה. שם, בחשיכה, הוא מופיע בדמות אדם, ואוהב אותי כמו רועה צעיר.

הוא מניח את כפות ידיו תחת רגליי החשופות כשאנו צועדים בחזרה אל היום.
"הנשמות שלנו נפרדות בגלגול הזה?"
השד מהנהן באין אונים.

 

איזו אווילית אני, לחשוב שלשד יש נשמה.

 

מימס

"איך אני אוהבת ללמוד כאן. הלוואי שכל הקורסים שלי היו מתקיימים בבניין הזה."
"באמת? זה טוב לדעת. אני דווקא הייתי רוצה ללמד במקום אחר."
"איפה?"
"בספריה."
"הספריה היא חלום. אי אפשר להיכנס אליה מבלי לחייך. אבל איפה אפשר ללמד בה? באודיטוריום?"
"אפשר ללמד בה, כן. יש כיתות. אולי בשנה הבאה אבקש."
"תאסוף את כל המשובים ותנצל אותם לטובתך."
"הו, אני לא יודע."
הוא מהרהר רגע קט.
"אני לא מקבל משובים כל כך טובים."
"למה לא?"
"משהו… התלמידים כנראה צריכים… אני תמיד אומר שאני לא סטנדאפיסט."
"אולי התלמידים מפונקים."
"פעם זה לא היה ככה. לי למשל היה מורה, גאון. המומחה מספר אחת, אבל ללמד? הוא לימד כל כך משעמם."
"איך יכולים לתת לך משוב רע? תראה איזה נחמד אתה, עומד פה איתי, מדבר, מחייך."
"אני… אני לא יודע למה התחלתי לדבר על משהו כזה, פרטי. אף פעם לא שאלו אותי."
התור מתקדם באיטיות, משנה צורה ושוב נשבר. הוא תופס את מבטה של מגישת הקפה.
"אפשר אספרסו כפול אחד בבקשה?"
היא מהנהנת ומסתובבת.
"רגע, יש לנו עוד הזמנה!" הוא מודיע בקול, משדל אותי להתקרב לעגלת השירות.
"הפוך רגיל" אני מבקשת ופונה אליו, "איזו סמכותיות הפגנת!"
הוא מחייך.
"תזכירי לי מה את לומדת?"
"פילוסופיה."
"ואיך זה?"
"נהדר, אבל רק התחלתי."
"ברצינות?"
"כן, שנה א'."
"וואו, וואו. אז מה את לומדת?"
אני מונה את רשימת הקורסים. הוא מציין את שמות המרצים ואני מאשרת. הוא שואל לגבי מרצה אחד אך לא לגבי האחרים, ומחייך כשאני מחייכת.
"כל הכבוד, זה הרבה מאוד. קיבלת כבר את הקפה שלך?"
הוא ממתין מאחוריי. אני לא מוסיפה סוכר ומוותרת על מכסה.
עכשיו אנחנו הולכים במסדרון. אני מבחינה שאנחנו צועדים באיטיות וכמו לוחשים זה אל זה.
"מה תחום המחקר שלך?"
"פילוסופיה מהעת החדשה ועד למאה ה-20. בעיקר המאה ה-20."
"התלמידים של היידגר?"
"כן, בדיוק."
אנו מגיעים לכיתה. על שולחנו מונחים ספרי עיון בגרמנית.

כבר ניהלתי את השיחה הזו פעם. הכל חסר, הכל נמצא.

מימס

את פניי מסגר במ"ם
רכה וחמה
לתת בך שלווה.
את ישבני לטף ביו"ד,
שתעלה אל התקרה
בשאגה.
נקר את עיניי ברי"ש,
כשהן שואבות לתוכן
את כל החמצן.
ולאהבה תן עוד יו"ד,
רזה וקמצנית,
שבלעדיה לא תוכל לקרוא בשמי.