ארכיון עבור “דצמבר, 2015”

Road Sign

בבורדל התודעה, פטרונים יודעים שהם יכולים לבקש כל דבר. כלומר, כל דבר מלבד רכות, כי על רכות משלמים יותר.

 

Screenshot_2015-12-21-20-33-33

 

כשאני אומרת "יותר", אני לא מתכוונת לעוד כמה שטרות ואיחור של רבע שעה בשיבה מארוחת הצהריים. את התשלום מעבירים מראש, חבוי בכריכה של ספר שירה, ורק בשעות בהן אני לא נמצאת. אם השירה לא מוצאת חן בעיני, אני מאפשרת לדפים לצפות בי מזדיינת, למען ישובו לאדוניהם ויספרו על אשר ראו.

 

Downloads22

 

אתם מבינים, כשהפטרונים מניחים את השוחד על שולחן הלילה, הם מתחייבים כי מסרו מרצון הון נפשי בכמות שתוכל להרוג אותם. אם נפשם נוטה לטובת שירה בינונית, הם ראויים לחיות ולסבול.

 

Screenshot_2015-12-24-20-29-01

 

יש חיים אחרי פצע הירי [או אולי, נשיקת התותח] ואפשר לחיות אותם מבלי לשחזר את רגעי האימה. כזו אני, מחליפה כ"ף בקו"ף וחטאים באינטימיות.

מימס

Little Birds

ניקור
שתי ציפורים נפגשות על ענף. שני קנים מתרוקנים. זה קורה בכל יום, בירוקי-עד ובשיחים, והטבע מנוול אמיתי.

ונוס
גלים גבוהים של נדמה לי. משחקים גדולים נשברים. נדמה לי שאני מרגישה, נדמה לי שאני משתתפת, נדמה לי שתכף יהיה טוב, נדמה לי שמישהו מבין, נדמה לי שכך זה אצל כולם, נדמה לי שכך יהיה תמיד. עוד רגע, עוד שנייה אתמתח ונקודת המבט תשתנה. תכף החוליות יתיישרו והלב יתמלא. שרפים ינגנו לשעמום שלי, אחד יסרק את שיערי ואחר יתן לי זוג רגליים. אצא מהצדפה הגדולה. אחיה בין בני אדם.

ענייני דיומא
לו רק יכולתי לחדול מלהביט באנשים כבברזי הסנקה.
כמה פעמים הייתי האחת? האחת בשביל כולם.

אהבה
כף רגלי נחתכה על נעל הזכוכית. אני עייפה  מהצהרות, מצללים במערות, מיומרות אינטלקטואליות. אין לי לשון להבטחות ואין לי אזניים לשקרים. כשאמרתי שקמלתי, התכוונתי שעמדתי במים עכורים.
הפיתוי מתפתל סביב הקרסוליים, בטנו מקרקרת, עיניו בורקות בעלטה. איך אפשר להאמין במה לא מכירים? איך אפשר להפסיק להאמין?

20151211_120728-02-01

 

מימס

 

12:45AM

אני חושבת שאני שוקעת לתוך הספה. עצמותיי חשות זוויתיות מאוד לפתע, כמו ענף שנשבר לתוך בריכת חול טובעני. עצבות אמיתית עולה מתוך הריפוד ומקשה עליי להישיר את המבט. אולי זה מתאים, להרגיש כמו נערת הפוסטר של האקזיסטנציאליזם בדיוק כשאני מוקפת פילוסופים מתפלספים, אבל תחושת הבטן אומרת שזה פתטי. די כבר וילמה, את בת עשרים ושש, יש לך משק בית ופנקס צ'קים ולא עלית במשקל כבר חמש שנים; עד מתי תתבדלי לך בבדידות? אם לא תשבעי כאן במחיצת הסובלים, לא תשבעי בשום מקום, לא בגוף ולא ברוח. לא משנה כמה ספרים תקראי וכמה שורות תכתבי, לא משנה כמה סבל תצמצמי וכמה עיניים תפגשי, זו תמיד תהיה את, כלומר אני, גולה של העולם.

גרוע מכל, אני בעלת תקווה. נגעתי באושר, בחטף. הנחתי ראש והמתקתי סוד, לא שברתי את התלכדות המבטים. אהבתי עם כל המים שרתחו בי, התמסרתי כמו רוח לסלע. חשתי, לפרקים, כי מצאתי חלקה לנוח בה. ועכשיו, במרחק-מה מאותם רגעים, כשאין לי מושג איך לגעת בהם שוב ואם יהיו שם כדי לגעת ואם יש זמן לָרגע ואם יש יד להושיט, עכשיו הגלות אכזרית מכל מוות, אכזרית מהיכחדות של מינים. ההתבוננות לעולם איננה השתתפות ולא להתאים פירושו לראות תמיד את האפשר, אך לא לרוות בו.

[מסקנות מסכנות של נעורים. אוננות על סבל. הרי, הבעיה היא שאני כל כך פאקינג נאמנה לעצמי שאין מקום לאף אחד אחר. אני כל כך אכולה ביופי שלי שאני סומכת עליו לדבר במקומי. מלבדו, אני לא סומכת על אף אחד ואין סיבה שאיש יסמוך עליי. אני חבולה מהתנגשויות במציאות. עורי תלוי על ענפיהם של שיחים נמוכים.]

עיניי מתלחלחות מעט במורל ירוד. אני כבר די עייפה מעצמי, ממשפטי המחץ, מהפלירטוטים, מהשהות במצב דלוק. אני רוצה לפגוש בשד שיכבה אותי, שישכיב אותי לישון בארץ משלי. אני לא רוצה לנדוד או למרוד או להתענות באיזו תכלית עם צידוק פואטי. אני רוצה רע-נפש. חייתי מספיק, כעת אני רוצה סוף.

20150804_152731-01-01

מימס

חלום

הוטל עליי לשאת טליה צעירה מהמכלאה הכללית למכלאת הטלאים, שם יגזר דינה והיא תישלח לשחיטה.

הרמתי את הטליה הקטנה ואימצתי אותה אל חזי. היא היתה רכה, חמימה ובוטחת. פניי נשטפו דמעות בבכי כה אומלל ורווי צער שכמותו לא ידעתי. כל צעד שקרב אותי אל מכלאת הטלאים היה כבד ומייסר.
בצידי הדרך עמדו אנשים רבים, וגם השד, ואף אחד לא עצר בעדי. הצופים תמהו לפשר מצוקתי, מבולבלים, פאסיבים, נעדרים. עבורם, היתה ההקרבה עניין של מה בכך. עניין פעוט של התרת הבהמה. עבורי, היתה זו ויה דולורוזה, כשאני הצלב.

דמעותיי נספגו בכסות הצמר הדקיק וגופה השליו של הטליה נצמד עוד ועוד לגופי הנרעד. הייתי חסרת אונים ובלתי ניתנת לניחום, מוכנה למסור נפשי לו יכולתי להבטיח בכך את שלמותה.
בתום דקות ארוכות ירדתי על ברכיי בפתח המכלאה. במאמץ בלתי נדלה שיחררתי את הטליה הצחה מזרועותיי המערסלות והנחתי לה לצעוד אל גורלה.

שני קטעים קצרים מארץ החיים

אתה זר. אתה מטאטא.
לא אסלח ולא אשכח אך סבורני שאתגבר, שאני מתגברת, שהחלומות מתרחקים זה מזה ושהמילה "מחילה" עוד לא יכולה להיכנס ברווח שביניהם.
השד מבטא משהו כל כך עמוק בנפש שלי עד שהוא נכנס לחלום, רודה בהתקדמות שלי, מצליף בעקביי כשאני סוברת שנתן לי מנוח. בחלומות הוא אינו טוב או רע וזה מעודד, כי החלומות לעולם אינם משקרים.

העיניים שפעם אהבתי כל כך, שבערו בעזות, שראו את העולם עגול וכבד, שהבטיחו לפגוש אותי באינסוף, העיניים הללו נדמות לי עכשיו מרוקנות מטוב ומתום, מהולות באדישות, ב-indifference, כמו שקעו עם השמש ולא זרחו עוד.
אכזבתי מן השד ממרקת, אך במקום לחשוף רהיט מפואר היא מגלה עץ שחורר בחרקים ונוקר בציפורים ונאכל בהבטחות. רהיט חולה ועזוב שמסר את חייו לאיזו תכלית משונה; עץ עקור שהניח לעכבישות טוות להשתלט.

20151117_140802

גלגול של פחדים
הלילה חלמתי שתיקן גדול נכנס לביתי וטיפס על קירות הסלון. ביקשתי לחסל את הפולש, אלא שאז הפך התיקן לשרקן, שהזכיר מאוד את השרקן שלי. אחזתי בו וניסיתי להטביעו בשירותים, מודעת לאשמה העולה בי בעקבות מעשה הרצח המחריד. לבסוף סובבתי את צווארו וכל גופו התקשה באחת. השרקן הפך לפסל מקושט, בדמות שימפנזה, כחול כמו עורו של וישנו.

מימס