ארכיון עבור “ינואר, 2016”

חלונות

למן הרגע הראשון, ידעתי שלייבניץ הוא פרוורט אמיתי. תמיד מצא מקום על הספות בבורדל התודעה, גם אם אחרים המתינו לפניו. היה מהלך אימים על לקוחות שלא זכו לממון ולסטטוס שלו. בלית ברירה, הכנסנו לימונדה לתפריט במיוחד בשבילו. זה היה טוב לעסקים אבל רע ללימונים.

שנאתי לגעת בו, בגופו הכבד, בייחוד כשעיניו פילבלו ומילמל, "את הטוב שבעולמות האפשריים."
הוא לא היה עדין כמו שפינוזה, מסקרן כמו ניטשה או רדוף כמו קאמי. פעם או פעמיים שקלתי למכור את הבורדל, ולו כדי להוריש את צרתו לאחרת. גוש הבצק המפודר הזה, הוא לא הסתדר עם אף אחת.

היום מתחתי קווים מתחת לכל הסטיות המשונות שלו. קיפלתי אוזני חמור בסדינים עליהם שכב. לראשונה, הוא נראה קצת פחות שמן, קצת פחות דמוני, אפילו מעט פגיע.
"אושרך מצוי באל", חייך במתיקות כשסיימתי.
"לאושרי אין חלונות", עניתי בשלווה.

Omphalos

שני ילדים משחקים בארגז החול שבטבור העולם.
כשהמצפן מגהק, האלים מאזינים לצחוקם.

*

יש ללחום נגד הכותרות, שמשחירות את האצבעות וחומסות את נייר הלב הנקי. יש ללחום נגד הזמן, שהופך חוויות לזיכרונות ואת הימים לחדרי המתנה. יש ללחום נגד הידיים שמוחאות כפיים, מתקרבות ומתרחקות, מריונטות רפויות של סופים. יש ללחום נגד הדלתות הסגורות, הנורות המבהבהות, המטף ששורק כשעשן עולה מן הוריד. אבל אני, מה אני יודעת על מלחמות? אפילו בלב אין לי חדר אטום.

כל המילים המסוכנות שיכולתי לכתוב – שיכלו לתחום את המחשבות, לרקוח את המציאות בכדורים נוחים לבליעה – כל המילים המסוכנות הללו הן אבק שאפשר לאסוף באצבע אחת. אני מעדיפה לשכב על הגב עכשיו, להביט בגופי תאורה, באורות ובצללים המתחלפים. למזוג תה אל הרווחים כשהמחשבות מעט פחות צפופות. לשמוח על צמחים מטפסים שנכרכים סביב הגפיים. להסתתר מן היום הגשום תחת כיפת מפגשן של שתי ידיים.

סופה בחוץ, סופה בפנים.

מימס

מתי לבקש ממך אהבה?

אולי בפתק בציפה,
באמצע הלילה,
בשריקה דרך התריסים.
אולי במקלחת
כשאת מגלחת,
ממוללת את הריסים.
אולי במכתב
מארץ המתים
או באיחור של שמונה שנים.
מתי לומר,
יש לי אהבה
ואני גרוע בזמנים?

Marks

שיערי מתארך. סרט מדידה לזמן שעובר. הגוף מתעד את הימים שעברו בלעדיך, חוויות שנרכשו הרחק מחיקך. כל קווצה היא סימון על ציר הזמן. העיניים שוכחות אך השיער זוכר.
נגדענו סביב תנוכי האוזניים שלי, בתנועת מספריים חדה. ביקשתי למסור נפשי כשהקצוות נשקו לצווארי, נשיקה של חבל תלייה. עכשיו שיערי מנגן על עצמות הבריח, קורא לך לשוב הביתה, מהר, לפני שיכה בצלעותי.

*

כמה שערות לבנות הופיעו בשיערי. הן ניבטות אליי כחתולי לילה מן הסבך, חשדניות, חמורות סבר. הרווחתי אותן ביושר, כל אחת ואחת מהן. איבדתי די שעות שינה בשנה האחרונה. קרעתי את פרקי ידי בטיפוס על עצים גבוהים. כעת, כשהן נושאות חן בעיני, אני מתפתה לדמיין את עצמי כסופת שיער. פנים צעירות ממוסגרות בענני גשם. כל שיערה מכריזה, מזהירה: נכנס אתה אל ממלכתה של אישה חיה.

*

אם תיתן גרזן בבשרי, תגלה טבעות גזע עץ.

*

לו רק הייתי כמהה לאהבה באותה עזות בה אני נמנעת מכאב.

*

הכאב מכיר את כל הסמטאות שמובילות לביתי. הוא שינן את פתחי החירום. הוא מאחר לאוטובוס כשאני מאחרת. לא נרדם כששנתי נודדת. הוא לא מתכוון להרע לי, הוא פשוט בודד מאוד בלעדי, אז הוא מתפיח כריות ומציע מגבת, משחרר אותי מהרצועה בחלומות. לפעמים הוא אומר שאין לנו עתיד, אבל תמיד נבהל וחוזר בו. הכאב, הוא מקנא לי, "אם לא אני, אז אף אחד."

*

לפעמים אני חושבת שכל הגברים נטולי מעצורים כשמישהי מביעה בהם עניין. בין אם הם מתענים בעומקי עיניה ובין אם הם רק מנסים לנטרל את בדידותם, הם אינם יכולים לסרב, לא מסוגלים לעמוד בפני הבעת עניין, רבה כמעטה. ומצפני הלב? הם כבר יתיישרו בהתאם לשדות המגנטיים במכנסיים.
ואני – עם הלב שלא ישן והמחושים הארוכים והחרדה שדרה קבע בבטני – אני מותשת ומרירה לחלוק שקית שוקו עם פוחלץ של תנינה.

*

את יכולה לחלום על אולמות הרצאה מוחשכים, אך אם חושך את מבקשת, פשקי מעט את שפתיך.

20160101_153118-01-01

 

מימס