ארכיון עבור “פברואר, 2016”

לילה אחד במינכן

נדמה לי שהיינו במינכן, כי זה מה שקלמאן זוכר. מנגד, קלמאן לא זוכר את דגם המכונית שעמדה לפנינו, אז אין לסמוך על זכרונו. אחרי ימים ארוכים מאחורי ההגה, כל הערים הגרמניות נראו לי אותו הדבר, עם המרכזים היסטוריים, הבנקים במגדלים, עוגות הפרג והמזלגות הקטנים שדוקרים. הוא הציע לחזור צפונה, לדירה השכורה שלו בברלין, אבל אני נמצאתי באחת מאותן נקודות בחיי בהן לא היה לי בית והעדפתי את חברת המכונית.

במשך כל השבוע היה שמשי. הוא נהג ואיפר מחוץ לחלון הפתוח. מדי פעם עצרנו לקפה והוא גלגל עיניים כשהחמאתי למלצרית יפה. ברגע שחש בפלרטוט עולה על שפתי, היה קם לעשן בחוץ כדי לשרוף משהו. אני שונאת את הסיפור הזה כי אין דרך קלה להודות שדווקא ברגע הפרידה שלנו ירד גשם. קלמאן ואני, אנחנו לא מגיבים טוב לתרחישים דרמטים.

בכניסה לעיר התחיל לרדת גשם, ולא סתם טפטוף של חילופי עונות, אלא מטר שכל טיפה בו מכוונת להכאיב. טיפות כבדות ומרושלות, מטפטפות בקצב לא-אחיד, מהסוג שלא מאפשר רגע של מנוחה. השעה היתה אחת עשרה בלילה. המכונית דהרה ברחובות הריקים והוא שאל מה אני צריכה. עניתי, "עיר לבנה וצפויה." על אף תחינותיו, ברלין הפחידה אותי. ג'נטריפיקציה הפחידה אותי. מקלמאן לא פחדתי, במרבית פחדיי טיפל כשגרם לי לגמור מהפה שלו לראשונה. עצרנו ברמזור אדום, הנחתי את כף ידי על ירכו והוא קרב לנשק אותי. היו לו שפתיים רכות ובשרניות, אדומות מאלה של גברים אחרים. היה גם חד מהם. מצאתי אותו משעשע לאין-שעור.

עינינו הסגורות נפערו בבהלה כשחשנו בחבטה פתאומית. הבנו מיד את אשר אירע. חרטום מכוניתו של קלמאן נשק כעת לאחוריה המדושנים של המכונית שעמדה לפנינו. הפתעה ומבוכה פשטו בפנינו. התנשקנו והתנגשנו.

נדמה לי שצחקתי. זו היתה מחווה רומנטית גרנדיוזית, איש עוד לא התנגש במכונית בשבילי. קלמאן ניתק את חגורתו ויצא אל הגשם. גבר גדול-גוף יצא מהמכונית וקלמאן ניגש אליו בצעד בוטח, בחיוך גדול ובעיניים חולמניות. מעיל העור הארוך שלו שיווה לו מראה גברי ואגבי, חיוני בשעה זו של הלילה. הנהג לא נראה מוטרד, אך ניכר ששני הגברים ביקשו להימצא בתוך רכביהם ברגע הזה. הם החליפו כמה מילים, נדמה לי שאפילו נגעו זה בזרועו של זה. קלמאן ניגש אל דלתי ופישפש אחר מסמכי הביטוח. הוא הציג את הנייר הצנוע לאיש הרחב אך הנייר נכנע בגשם. כל אותה העת לא הצליח למחוק את החיוך מפניו. חיוכו לא היה מהול במבוכה או בעצבנות או בהתנצלות, כפי שהיה ניתן לצפות. לא, הוא היה משהו אחר. חיוך חי. כל כך חי, שכל דבר נדמה מת בהשוואה אליו. אפילו גשם מזכך של פרידה, אפילו עלמה בחשיכת מושב הנוסע.

כשקלמאן חזר לבסוף, מיהרתי לנגב את פניו בידי. "אף פעם לא עשיתי תאונה" הודה, חיוכו מבודח ועיניו עמוקות וטובות, הכי טובות. בהמשך הלילה גלגל סיגריה והירהר, "איבדתי תחושה ברגל בגלל נשיקה." בהמשך חיינו, איבדתי גם אני תחושה.

20160227_195708-01

מימס

17

1. לפני שהיה זה שמי, היה זה שמן של נביאה, קדושה וזונה.

2. איתרע מזלם של מצמידי התוויות ההן, מפני שהמרד מלובן וחי בי.

3. במילול עדין של קוצת שיער מצויה אותה התביעה לבעלות שבליטוף ישבן.

4. אני משכינת שלום. ורודפת עניבות.

5. פריז שייכת לרילקה, גרנדה ללורקה, מוסקבה לפסטרנק.

6. ליסבון שלי לא תוכל להיות ליסבון של פסואה.

7. מי שהולך לעזאזל לבדו, ימצא גילוי עריות בכל קבוצה.

8. בכל זאת, לעתים, כשיצמיד עריה לעריה יקרא לזה אהבה.

9. היא-היא השרך שגדל באדמה חרוכה.

10. גם שיחת חולין עם ונוס היא רק שיחת חולין.

11. [ושתייה מבאר שגדשה, ברוב חסדה, אינה ביזה.]

12. נגני מפוחית תמיד מלמדים את עצמם.

13. אינטימיות מומלץ ללמוד בשניים.

14. לאחר, יש להיטיב עם העולם בריסוס כתובות "גתה צדק."

15. אני הכי יפה כשהשוליים מתיישרים לשני הצדדים.

16. וכשלשונך מעלה עשן מתוכי.

17. ולשד שקבע, "את תהיי מדהימה בעוד עשר שנים"? אני מדהימה עתה.

Grace and sensuality

רשימות ממוספרות קודמות: 13.

מימס

שלוש אבנים

1.
האם המהמר על המנצח
רואה בו אלוף
או סוס?

וכשפרסות לוחצות על חזו,
האם זה טבעו
או קו סיום?

 

2.
מה יעשו הנאהבים
שאינם אוהבים
חופים?

יתנו תשוקתם
מעל המפרץ
ולא בתוכו.

 

3.
ומכיוון שלא נוכל
לסנגר על
עצמנו,

הבא נסכים להאשים
את המילים
במחלתנו.

מימס

 

 

Thank You Note on Hotel Paper

כל הסיפורים מתחילים אותו הדבר: בחורה נכנסת למכונית, ארבעים דקות בחנות ספרים, קפה קטן (תמיד קטן), תריס מוגף, שעון מתקתק. העונות תמיד מתחלפות, השמלה תמיד קצרה, ההבטחה תמיד גדולה. כל הסיפורים מתחילים אותו הדבר ואי אפשר לדלג לסוף.

אני בת עשרים ושש ומשך כל חיי נוהג אדם אחר. בשני השלישים הראשונים היה זה אבי. השליש האחרון נחלק בין מאהביי. שכללתי את הישיבה לצד הנהג לכדי אמנות. כמויות מדודות של רצון ער ושעשוע שליו, על ברכיה של ישיבה נוחה, חגורה בבטחה. שיערי מתבדר מחרך בחלון, נכנע בקלות רבה הרבה יותר מלבי. דלת מושב הנוסע היא שער לעולם הבא (תמיד הבא), הסכמה להיכנס ולהביט סביב, למקם חבילת מגבונים בחדר השירותים, להתרגל לעתיד בלתי-נמנע. אם יש בדבריי איזו נימה פאסיבית, הרי שזה תרגיל למיסוך תחבולותיי. אני הרי מומחית בנהיגה ממושב הנוסע: מבלי לשלוח יד, מבלי לחלוץ איבר; נמלים רבים ממתינים לספינת רפאים.

יש להיזהר, אפוא, בשלושה דברים: בכניסה למכוניות, בנשיקות עם הלשון ובספרי שירה.

*

אני אוהבת עתה את גופי. צריך להודות לכל מי שאהב אותו לפניי על האהבה הזו שלי. אני אוהבת את החלקים הרכים שבו, שנלחמים בדעות קדומות, ואת החלקים המכסים בקושי על שלד גרום. אני אוהבת את החלקים המצולקים, את החבורות הפורחות על רגליי, ואת השיערות הבהירות שמופיעות כמו מינאדות, רוקדות ונעלמות לפי מצב הרוח. אני אוהבת את החלקים הורודים, המשגעים, שמסיטים חיים ממסלולם. אני אוהבת את הניחוח המיושב, המעורר: לעתים מתקתק וצעיר ונקי, לעתים אבק על גלויות מיעדים רחוקים, זיעה קלה, שעות של קריאה עצלה.

לא עוד צריכה למהול את ארציותו בפנטזיות. לא עוד זקוקה למניפות ולאהילים ולסרטי משי. אני נהנית מהצגתו כפשוטו, כמו מצוק מפוסל או יער ירוקי-עד או נביעת מים סמויה בהר. ישנם גופים עם נופים עוצרי-נשימה, אך זה שלי מעניק משמעות. גוף שאינו מסומן על מפות, גוף שיש לטייל בו בכדי לגלות.

6-2-16

 

מימס

קריאה במטלת הסיכום

עשרים דפים לפני כוס הקפה, בשכיבה על הבטן, ושוב בישיבה במיטה, ומול מפזר החום. עשרים דפים שלא התכוונתי לקרוא במצב פגיע כל כך, אבל לא יכולתי לחדול מטריפתם, בידיים, בפראות, תוך שלכלכו את פניי בשומן ובעור חרוך.

ואז חיוך. חיוך זערורי, קדום, שאינו נעתר למרוּת. חיוכה של הנפש העירומה המכירה, בשלווה, במותה. החיוך המתקמר שליו ומסופק, יכול היה להזכיר את זה של מונה ליזה לו רק היו עיניה חמימות וחודרות כמו אלה שלי. זהו חיוך של הכרה באפסותי, חריצת לשון אל עבר ממטרי ברכה. תן לי להיות דבר קטן, דבר קטן עם הבנה גדולה.

שאלת אם אני זוכרת איך זה להיות סייסמוגרף. משך כמה רגעים חשתי כי לעולם לא אהיה מסופקת. שרפתי את כל הקצוות שלי, התאמנתי בניתוק העוקץ, שייפתי את כל הרגשות שלי לכדי מילים מהודקות, לבנים מהן ניתן לבנות חומות נמוכות. כעסתי על שהולכתי את עצמי רחוק כל כך אל הקצה, למקום שלא יזהה אותנטיות גם אם תפלוש אל גופי ותבנה בו קן צרעות. כעסתי על עצמי על שכיליתי את המתנה היפה שניתנה לי, הלב הפועם והבטן המתהפכת והחיוך חסר הדאגות והתקווה הנאיבית וקלת-הדעת לעתיד טוב. לקחתי את כדור האור הזוהר של האהבה, ובשתי ידיי הקרות, הפכתי אותו לקריסטל מוצק, יבש וכחלחל, מתגלגל מפינה אחת של החדר לפינה אחרת, מדי פעם מתנגש ברהיטים.

הפכתי מנוכרת לעצמי. הפכתי מנוכרת לאהבה. אני, כוהנת האמת הגדולה. קניתי את מה שמכרתי, את הכותרות וההצהרות והפנטזיות. האמנתי לעצמי כשהתפשטתי מכל בגדיי כי לא ידעתי איך לענות על שאלות שתבעו תשובה. האמנתי לעצמי כשאמרתי שאני הדבר הכי יפה ושובה ושבור; כך אמרו המלצרים בפריז, כך אומרים זרים חדשים בבתי קפה ובאוטובוסים ובאולמות הרצאה. והמילים, אולי הן ההתמכרות הבעייתית שלי. גם עכשיו, ברגע הזה ממש, מי ידע לומר אם הן גחליליות המתדפקות על חלון, או סכינים משוננות בחנות המפעל? היכן הן כנות והיכן הן מתחכמות, מיתממות, מתקשטות, רוקדות את ריקוד הפיתוי אך קוראות לו "צעידה גמלונית ברחוב"? מי ידע להפריד אותי מהמילים? האם יש אני בלעדיהן?

אני לא סומכת שאיש יצליח. כבר עתה, אני מערימה ללא קושי. לא בזדון, לא כמבחן שיש לצלוח, אלא בייאוש, בתחינה נואשת אחרונה, אולי אתה? אולי אתה תוכל להפריד את המעטה החיצוני העבה והקשה מהליבה הרכה החמה, שיש לקוות כי מצויה שם, אי שם?

סייסמוגרפים קולטים גלים חלושים של רעידות רק כשלבי נשבר, והוא נשבר פעם אחת. אין לי אמון בשלווה, היא לא מצליחה למצוא דופק. ואני כל כך לא רוצה להישבר, השברים מתפרקים ונספגים במעטה הקשיח, מגבילים עוד יותר את תנועתי, את אנושיותי, מקשים את עבודתו של הגיאולוג הנחוש הבא.

מילים יפות יש לי. זמן מה שלא כתבתי כך, בגמישות, בדילוג נאה בין דברים מפורשים לבין דברים מפורקים. ללא ספק תוצר של דיסוציאציה קטנה המתגנבת אל מאחורי עיניי, מוכנה לגלות עצמה בפעם הבאה בה אתבונן במראה. אני כבר מכירה את המשחק הזה שלה, כלומר שלי. לא עוד נרגשת ולחוצה, אלא מהורהרת ואדישה. פגיעה עצמית היא לא רק קביעת ערוצים בפרקי הידיים. היא לא רק ישיבה על הבר. היא לא רק מילים, עשורים רבים של מילים, רובן נטושות ומיותמות, מקצתן עוד מוזמנות לסעוד בשולחן. פגיעה עצמית היא גם התבוננות במראה בשעת לילה וקושי אמיתי לשייך את הדמות הניבטת לעצמי. הטירוף והעיוות בידיעה הגמורה כי זו אני, זו מוכרחה להיות אני – העיניים הן העיניים והבגדים הם הבגדים והשיער הוא השיער – אבל משהו לא חופף, משהו השתנה. הלסת קשה יותר, עצמות הלחיים גבוהות מדי, העיניים ריקות, החיוך נעדר כנות. רוח רעה חקיינית, אולי אפילו יפה ממני בימים שבשגרה, אך לא אני.

ואז החיוך הקטן והנכלם. חיוך שלא יכולות להיות לו מילים. חיוך שלא מכיר באוטוריטת מעטפת הבוץ המגיפה את הליבה. חיוך שיכול לגרום לכדורי קריסטל קרים להבהב רגע ושוב לשבוק. חיוך שלא תוכל לראות, אך שניסיתי להעניק לך בכל זאת, בכל כוחי, בכלי היחיד, הבוגדני והמהתל, שברשותי. חיוך שנאנח, מותר לךְ למות. גם אם לא תדעי עוד רגע אחד של אובדן חושים, של הקלה, של אמת, הרי שידעת את זה, ואולי זה מספיק. עמדי על המרצפת שלך, בתוך גבולותיה, וחדלי מתאבת כבישת מרצפות שכנות. זה לא חשוב, זה לא משנה וזה לא דוחה את המוות. את לא יודעת כלום אבל את יודעת את זה, מקריאה במטלות סיכום שנכתבו לפני שנבראת, ומאי-השקט המקולל וחוסר הסיפוק המשוקץ שנאלמו לרגע קצר אחד בו עיניך נחו על סימן שאלה שבסוף מסמך. לא משנה מה יהיה, זה פשוט לא משנה, גם אם תאכלי שקרים עד יומך האחרון, גם אם תאונני עצמך לדעת, גם אם תישחקי את הציפורניים על חזות גבריים או על פנים הגולגולת שלך או על מצבורי סידן קטנים, דבר לא משנה, ד ב ר  ל א  מ ש נ ה, הניחי לעצמך לזוז הצידה ולהיות גרגיר אבק בקצה אפו של ענק העולם. זו המתנה, מתנה שהעניק לך הבוקר מבלי לדעת: רגע קטן מקטן, קצר מקצר, שבו היית אין.

IMG_4621

 

מימס