חלומות עירותים

בלילה אני חולמת חלומות עירותים. אני צפה כמו בלון על מים. גבי רטוב וחזי מתלהט בשמש. בין רגליי תחושה נעימה, חומקת, שמזכירה את ארציותי. בחיים אחרים חשבתי לעצמי שבאמצעות איפוק והתעלות אהפוך לאישה שלא נרתעת, אישה חומלת שמסוגלת למצוא את המואר בכל. זו היתה מחשבה אווילית, שהתכוונה לנחם על מחסורים גדולים שחוויתי באותה העת. סיפרתי לעצמי שאני לומדת ולא סובלת, צומחת ולא קמלה. מאז למדתי להביט ברחמים ובסלחנות דווקא כלפי דמותי-שלי דאז. התחושה בין רגליי צוחקת בפרצופה של מחשבת החסר, אבל מותירה אותי בוכיה.

אני רוצה לאכול אינטימיות בבוקר, בצהריים ובערב. אני רוצה לאדות אותה עד ריכוך, לפרק את הבשר לאט, להקציף בה חימה. אני רוצה שתהפוך את ידיי לשתי אנטנות שמחפשות אחר התדר הנכון, ואת השפתיים שלי למטוטלת שנעה מעלה-מטה בקצב אחיד. אני בודדה כמו חיה בסכנת הכחדה, שצלמי טבע ופעילים מחפשים אחריה, אך משוועת יותר מכל למצוא פרט זהה לה. אחרונה מסוגה, מבקשת לא לייצג היסטוריה מפוארת של גזל, אלא חיים שיש עוד טעם לחיותם. החיוכים הפוטוגנים ימלאו עלוני מידע לתורמים, אך לא ישביעו את קורקבני הרעב. אני לא רוצה לחיות לנצח. אני רוצה לחיות עכשיו.

20160923_131935-01

 

מימס

אותות

משדרת אותות, אבל לא מצוקה. מבולבלת מאוד, בייחוד מאפשרויות. ועם פרצוף נפוח משינה וגוף שלא נשמע לנשמה, אפשר לחוש בשינוי שטרם מגלה פניו, אך הלימות תופיו מפזרות את העננות מעל חיפה.

בעוד כמה ימים אהיה בת עשרים ושבע. לא כותבת מספיק, אבל תמיד מתרשמת.

20160910_114812-01

 

מימס