ארכיון עבור “אוקטובר, 2016”

Talking to the Times

עבר

גילוי האמת אודותיך משחרר אותי. השחרור שכה התגוננתי מפניו בהבטחות ובחלומות ובתוכניות עתידיות. השחרור הזה כאן והוא לא נגוע בשנאה, מן כילת יתושים כבדה. זה שינוי שקשה למצוא בו הקלה מיידית ואינטואיטיבית, אך כטבעם של דברים גם הוא יהפוך לאבן דרך בזמן, לשלט מורה, ולבסוף לאנקדוטה. משהו שאוכל להזכיר כבדרך אגב בשיחה עם איזה מאהב צעיר ופותה עם אש בישבן וזיקוקי די-נור בעיניים, כמו שהייתי בשבילך בזמן אחר. הסיפור הזה, שלך, שלנו, הוא יהיה רק חלק קטן מתוכנית גדולה. מבואה בבניין שאני כבר מצויה בקומה העליונה שלו. חלק מנוף נטול פרטים. רק חלק, ולא השלם הגדול לו ייחלתי בתחילה.

יהיו כנראה רגעים של שפיפות-קומה, געגועים של אהבה טיפשית, רגעים של חולשה ומיסוך המציאות. יתכן שהם יגרמו לי לחייך, לצקצק בלשוני ולהניד את ראשי בחוסר אמונה. יתכן שהם יהיו קשים מהרגעים שחוויתי עד כה מפני שאכיר – בעוונותיי – באשליה הגמורה שבהם. אקווה כי הם יהיו זמניים, קצרים ורדודים, ספורים ורחוקים זה מזה. גם אם לא, אחזיק מעמד בידיעה כי כבר עתה מצבי טוב בהרבה משהיה, והוא ממשיך להשתפר כל הזמן.

אין בלבי ספק שאינך חכם ממני, ולא נוהג באחרים בהגינות גדולה ממני, ובדומה לי, אתה נשלט במידה רבה על ידי הפחדים והיצרים שלך. הטעות שלי היתה שלא זיהיתי זאת קודם ונפלתי במצג השווא. יש לי עוד הרבה מה ללמוד, ואני לא מפחדת להודות בזה, כי אני לא רוצה להיות דומה לך בשום דבר כשאגיע לגילך.

אולי תלמד ממני איך לנהוג בנשים, אבל גם אם לא, דע שתרמת תרומה משמעותית לגידול שלי. לא רק בכתיבה, אלא גם בהבנה שיש לי הרבה אהבה להעניק והרבה ריקודים לרקוד, שיש בי יצר אמהות וכמיהה למשפחתיות, ושאסור לי לעולם להתפשר על הדברים שמהותיים ובלתי נפרדים מהסיפוק ומהשלווה שלי. חשוב מכל, לימדת אותי להמשיך לרדוף אינטימיות, טוב יותר ובתבונה רבה יותר. לימדת אותי חמלה וענווה. לימדת אותי שזה בסדר לבכות ולהרגיש ולא לדעת מה לעשות. לימדת אותי שהדרך עוד ארוכה לפניי, ולא סלולה, ולא בטוח שיש נביא שממתין לי בסופה.

 

הווה

התרחישים העתידיים הללו, מהעתיד הקרוב ומהעתיד הרחוק, הם נדמים לי פנטסטיים ונאיבים. אעשה לך כביסה פעם בשבוע, אקפל לך אותה ואתה תגיע לאסוף כשתוכל, אבל אני סבורה שיהיה כואב מדי לשבת איתך על הספה אצלי בבית, בין העצים הגבוהים בחלונות, ולשוחח על ענייני דיומא ורכיל. אני מקווה שאני טועה. באמת. אני מקווה שהאמניספציה החדשה תעורר בי רגשי הכרת טובה כלפיך, וכוח עמידה לעזור לך כשאתה מרגיש בודד, וכתובת פיזית לפנות אליה כשאתה צריך להתרחק מבקבוק. ואולי גם סתם רוצה להכניס משהו טוב לבטן, או לקרוא לי קטע חדש וטוב שמצאת. אני מקווה, בכל מאודי, שלבי יתמלא שמחה כשאראה אותך צועד ברחוב עם מישהי אחרת. אני מקווה, בכל מאודי, שלא אתן לכאב שלי לסמא את עיני מן האמת, והיא שמגיעות לך שמחה ושלווה.

חושב שתוכל להיות שמח גם בשבילי?

התרחישים העתידיים יותר, אלה שאחרי השמחה והשלווה, תרחישים בהם כל הפנים כבר שרוף ואין מה לכלות, דפיקות בדלת בהפתעה, או שיחות טלפון שנחתמות במילים "טוב, אז בוא": אלה תרחישים שכל האנשים הנפרדים מספרים זה לזה ברגעים כאובים. שמעתי אותם כבר פעם או פעמיים נוספות בחיי. יכולתי להאמין להם יותר מבעבר, אולי כי היית שיכור, אולי כי היתה לך רוח יפה. לא מצאתי לנו עתיד, אבל ראיתי את זה.

לדעת שאתה קיים, גם אם אתה צועד בשביל אחר מזה שלי, זה יותר טוב מלא להכיר אותך. זה מרגיש פחות בודד. זה נותן תקווה שיש עוד כמוך – אבל אחרים – שם בחוץ. ואולי אנשים חכמים ועצובים לא נועדו להתחבר זה לזה. אולי אנחנו מחפשים מישהו שיאזן אותנו, שיקל עלינו במרצו, גם אם בחלוף הזמן אנו חשים כי הוא אינו מכיר את עומק העצב שלנו. אולי זוגיות כזו היא בת-התמודדות יותר ממערכת היחסים שניסינו להצליח בה. אני יודעת שיהיה יותר קשה לפני שיהיה יותר קל, אבל אני נכונה לצעוד לתוך האש הזו, לבד הפעם, בראש מורם. אהיה פצועה, אני יודעת. יהיה קשה להתרכז וליהנות מהלימודים. יהיה קשה ליהנות מהרבה דברים. אבל כבר חייתי דרך כאבים גדולים. מצאתי את הדרך החוצה מסמטאות ללא מוצא. תהיה התכנסות ונסיגה אל תוך עצמי, ולבטח אתייבש לא פעם מהשלת דמעות מרובות, אך לבסוף אמצא כוח להתקדם, לא בצורה ליניארית, אלא כמו שאני מתקדמת.

לדעת שאתה קיים, זה עוזר. וזה עדיף מלא לדעת. וזה עדיף מלעבור את החיים בלי לפגוש מישהו כמוך. וזה עדיף מלוותר.

אילו סיפורים תספר לעצמך בנוגע אליי? שלא יכולת לסמוך? שלא הייתי מסופקת מכלום? שלא הייתי אמהית, וקמצנית בליטוף? ברגעים אחרים, ספר לעצמך שכתבתי את מלוא האהבה אליך במכתב הזה, וגם לעצמי השארתי קצת אהבה. ספר שלא רק שהייתי הכי יפה או שכולם התאהבו בי, אלא שראיתי את העולם – באמת ראיתי אותו – כמו שאף אחת לפני ואף אחת אחרי לא תוכל. ושעשיתי כל שביכולתי לצמצם את הניכור, בכנות שלי, בחיוך שלי, בדרישה להשיל הונאות עצמיות. ספר שהחמאתי לעצמי המון אבל לא ידעתי עליי כלום, וספר את הדברים שלא ידעתי. ספר שהיה לי לב טוב, טוב ומתפורר, כי היה חשוף לאיתני הטבע ורוח וגשם עשו בו שמות. אבל הוא היה שם, לא תש כוחו, שנה אחרי שנה, אהבה אחרי אהבה. חלוד ומתפורר ככל שהיה הוא התעקש להיחשף, ובגילוי זה גילה גם ליבם של אחרים.

 

עתיד

…באותה אפיזודה רומנטית קצרה מגיל 21, שותפי סיפר שבקשר טוב לומדים אחד מהשני וכי הוא חש שבהפרשי גילאים ניכרים ישנה למידה. סיפר על חברתו הקודמת ש"היא לימדה אותי להשתמש בסקייפ ואני הכרתי לה את הביטלס". זמן רב האמנתי שיש בכך משום צדק. היום אני לא משוכנעת – זו ודאי לא ערבות לכימיה או להצלחה ארוכת טווח – אבל אני תמיד מחפשת את זה, מחפשת מישהו להחכים ממנו, בצורה טפילית ממש. אני תלמידה טובה, למידה קלה לי. הבעיה מתחילה כשאני מרגישה שהשלמתי את הפער. חוסר היכולת שלי להתפתח לצד מישהו באופן מאוזן די מחרבן לי את החיים.

עכשיו, הפרק הבא הוא מעניין, אולי אפילו בונה-אישיות. אם יש משהו שיפתיע את ההורים שלי יותר ממאהב בעל מאפייני גיל כאלה או אחרים, הרי שזה הרעיון שאהיה לבד. אקט המרדנות האולטימטיבי.

בהליכה הביתה חשבתי שהחיים שלי עכשיו הם הכי "צעירים" שהיו מעולם, למרות שאני בגיל הכי מבוגר. אני עדיין מנסה להבין אם אני חלק מהעולם הזה, הצעיר, התלוי, דל האמצעים… זה מעסיק אותי מאוד כי זה זר כל כך. מרגישה שהיה לי הכל: יציבות זוגית, נוחות כלכלית, 2-3 חופשות בשנה, שקט בגזרה ההורית, ארוחות ערב אצל זוגות חברים עם ילדים, ארוחות חג, הזדמנויות רבות לצחוק. ועכשיו? כל יום מזמן לי גילוי חדש. אפשרות לצנוח 25 מטרים על הפרצוף או לטפס על עץ ולהישרט כדי להביט בנוף מזווית אחרת. בזמנים אחרים הייתי יכולה להביט על מצבי הנוכחי ברחמים ובגועל, נחושה לרוץ לכיוון השני, למקום הכי מאוזן וצפוי, נטול סיכון לחלוטין. ואכן, אני לא חושבת שאני נהנית, אבל גם הסבל מתגלה כנמוך-קומה כשעומדים מולו פנים-אל-פנים. עוד סיבה לבקש לצמצם את השפעת המקריות על החיים שלי.

יש משהו מאוד מנחם במעט המילים שהקדשת לתיאור ספת איקאה חדשה ואמבטיה. לא רק כי אני מסוגלת לראות את זה, אלא כי גם אתה מסוגל. זה הופך את זה לאמיתי יותר איכשהו, למשהו שמצוי ממש מעבר לפינה. מבצר נחוץ, עם נוף לברושים. חיים קטנים שראוי לחיותם.

אני יכולה לדמיין את עצמי שם בשעת אהבים, אבל לא בכל מה שקודם להם או מגיע אחריהם. לא יכולה לדמיין את הטקסיות המייגעת של החיזור, צפייה בסרט, היתממות מנומסת, ארוחת ערב ארוכה מדי. אני יכולה לדמיין קפה בבוקר במרפסת הזערורית ואני יכולה לדמיין שיחה חברית, אבל לא מבטים עמוקים ושתקניים, ולא חיוכים נבוכים והשפלות של המבט. זה מעודד אותי, להיות מסוגלת לדמיין את כל הדברים הללו, כי זה אומר שיש בי יצר לחיות ולא לסבול. זה אומר שהפעם זה באמת שונה בשבילי. לא מעניינת אותי הדרמה הסוחפת או לפתות לשם הפיתוי. לא רוצה לקשור את הנשמה שלי בשום נשמה אחרת, בטח לא אם זה כרוך במאמץ. הנה, יש לי אֵרוֹס שמפריח בועות ממקום משכני תחת המים, וזה מספיק. מישהו שם למעלה רואה שיש אורגניזם חי בשלולית הזו, ודי באינדיקציה הזו כדי לקבל החלטות.

20160804_120542-01-01

מימס

דלתות

1

שנים לא כתבתי מישהי שכותבת כמוך. למה את מסתירה את המילים שלך בתמונות עירום? למה את חייבת להסתמך על יופי בשביל להחביא כאב?

5

את, שכותבת יפה כל-כך, אבל מפחדת גם על המילים, שלא יהיו לבד, ומיד מצרפת להן איזו תמונה אירוטית, שיהיה להן יחד.

3

זה כמו התמכרות. יודעת שבסוף תצטרכי להתמודד עם זה.

4

קפה יעבוד. רק תרחיקי ממני את סכין החמאה.

6

דעי לך, נערת שער קיומית, שהבדידות היא העוגן. היא לא תחלוף, והגלות לא תיהפך לבית, ואין חלקה לנוח בה לאורך זמן. ולהשליך את כל אלו על איש, או על תחום או מקום… לא יעבוד. זה לא שאין מקום לקוות, אבל תקוות צריך לדעת לכוון, אחרת יצרמו. וגם הרוח, היא מלטפת את הסלע וממשיכה. היא לא מתמסרת לסלע ולא לדבר אחר.

זה המחיר של התחום. ידעת מראש – לא בחרת להיות חקלאית. שאלת ההתאמה שלך, הצורך, הטעם – הן המחיר של התחום, והן חלק ממנו. הן והיופי שבהארה, שני צדדים באותו המטבע.

ובכל זאת – לא התחום אשם. אנחנו אשמים. גם אם נבחר לנו חווה ונגרוף את חיינו, מתוך היבלות בידיים יופיעו אותם ראשי פרקים, ואותה בחילה ואותה הארה. מה שאי אפשר לשנות, בטח יש דבר מה אחר שכדאי לעשות איתו. קודם כל, לנגן על תקוות מכוונות.

זה ה"הייתי שם" שלי, אבל מעולם לא הייתי בצד השני: לא הייתי החומר הדביק שמחבר בין בחילה להארה. אתמול בערב ראיתי עלייך כל דקה, וידעתי: עכשיו אני החומר. כולנו. זה היה רגע חשוב: הוארו באור אחר החומרים שהאשמתי עד עכשיו, ושתליתי בהם תקוות.

7

חולם שאומר לך שהלכתי הלילה בסוף. ממש מרגיש, כמעט משקר – מספר לך שהלכתי לישון. לא הלילה. תגידי לי שישנת לבד, לילה אחד?

היה פרגמנט אחד על הספסל, כשבין כמה הערות ציניות נראית רגישה פתאום. וכשאמרת "הנה עוד ספסל". וכששלחת שיר של שימבורסקה, שכולו נעימות ותקווה. ואהבתי במיוחד את הרגע הזה שלמשך יום אחד נותרת בלי מלים; כי רומנטיקה נדושה מדי בכדי להיכתב, והחלטת שחבל לטפטף עליה ארס.

9

אני מוכן לאהוב אותך, כשתרצי.

10

 

מימס