צוואת זיכרון

20160610_185621-01-01-01

רציתי שתחיה. רציתי שתחיה ותסבול. רציתי שכל יום יזכיר לך כמה מרה המציאות בלעדי, כמה ארוכים ומתמשכים הימים ללא חיוכי המלא באור. רציתי שכל משטח יצמרר גס ודוקרני לעומת עורי החלק, וכל שיחה תתגלה כחסרה ומאכזבת ללא תבונתי שאין איש יכול לה. רציתי שתתייסר ותתייפח ותתרוקן מחדוות חיים. רציתי שתכמוש בידיעה שאינני עוד שלך. רציתי שתדע נצח של חרטות. נצח חסר אונים, שאין בו מחילה. רציתי שתהיה נגוע, פצוע, שתקדח בחסרוני. רציתי שהכל יראו כמה אתה נפסד וכמה שבור. כן, רציתי לשבור אותך, כדי שאף אחת לא תרצה להרימך מהרצפה ולשחק. רציתי לשבור אותך, כדי שלא תוכל לזהות את חלקיך ולאחותם.

כל זה מצוי בשיגעונו של העבר. ההווה גדול וסלחני.

כעת אני רוצה שתשכח אותי. רוצה שתשכח כל רגע בי. כל ליטוף של גופי, כל חיבוק של קרבה, כל עונג צרוף בין שפתיי. רוצה שתשכח את מראה פני ואת בהירות עיני. את ריח עורי בבוקר ואת נהימת אזהרתי בלילה. את האופן בו אני מקריאה שירה, ואת הקמט בין גבותי כשאני שרויה בכתיבה. את הקלות בה אני כובשת לבבות, ושוקעת בעצבות. את הקושי להישמע כנה כשאתה כועס, ולמצוא משמעות. כל מבט שהתחנן שתאפר לתוך נשמתי. כל דמעה שנפלה על חיים קצרים מדי. ומעל לכל אלה, אני רוצה שתשכח את שמי. שכח שעלה על שפתיך באהבה.

אינני מעוניינת להפקיד זכרונותי עמך. אינך ראוי לנחמתם.

 

מימס

היכלים

The One You Love

חלמתי שאירע פיצוץ במערכת מערות תת-קרקעיות ואנו נלכדים בהיכל המורכב מכמה קשתות שמחזיקות את הארץ מלקרוס. ישנם עוד כמה אנשים סביב, הם מבוהלים אבל אני רגועה. אני יודעת שאתה חכם, וסומכת על חכמתך לרקוח תכנית מילוט.

עולות בי מילותיו של עמיחי:
"ויש מקום שלא תוכל לשוב אליו.
ועץ מסתיר את זה ביום
ומנורה מאירה את זה בלילה,
ויותר אני לא יכול להגיד
ויותר אינני יודע."

זה אינו מקום, אלא אדם; השיבה אל עצמך היא המפרכת שבמסעות.

פעם אחר פעם אני מביטה במראה, מביטה בעצמי וגוערת: זכרי את הרגע הזה. זכרי את מה שהבאת על עצמך. זכרי את הערוצים שנוהרים באלימות מעיניך. זכרי כמה הכאב עז. זכרי כמה נואש המבט. זכרי את התחינה האומללה שבטיפת הרוק על שפתך. פעם אחר פעם אני מתייצבת מול עצמי, כאילו זו הפעם האחרונה. פעם אחר פעם אני מבקשת לזכור את מה שבלתי אפשרי לשכוח. ופעם אחר פעם, אני נשברת מול מה שלא ניתן לתקן.

"את לא מדוכאת. את את."
"מה זה אומר, להיות אני?"
"את רואה את חוסר המשמעות, אבל את לא מדוכאת ממנו."

אז מה עושים האנשים הרואים, מה עושים א י ת י? מנקרים את עיניי? נותנים לי לחיות אף-על-פי-כן, או למרוד בכל אוהביי בלי תקנה? פוטרים אותי כאדם מתפקד ומעבירים לסוף התור? סומכים עליי לספר על אי השקט הגדול, זה שמתפזר רק כשכף ידך חונקת סביב צווארי, או כשאצבעותיך מאגרפות בתוך פי? הנה, יש לי בית נעים ועבודה טובה ותכנית לימודים משביעת רצון. הורים תומכים ואוהבים. אלף מחזרים. אני בראש שרשרת המזון, לא ימצא לי אויב טבעי. אם כן לבטח מדובר באורגניזם זעיר, קטן דיו בכדי לחדור מבעד לעורי. אולי לא קוראים לזה דיכאון. אולי זה צדק פואטי.

20161223_155834-01-01-01-1

 

The One Who Loves You

אני לא מצליחה להתרכז ונדמה לי שאני קודחת. ההרגשה הרעה של המחלה מתחילה. כשהכיתה משוחררת להפסקה אני צועדת במהירות לכיוון בית הקפה בו מחכה לי השד. הוא ממתין עם שתי כוסות קפה וקרואסון, והראש שלי מתפוצץ. "את יודעת מה ההגדרה לדכאון?" הוא שואל. אני מושכת בכתפיי. "לדעת מה אתה צריך לעשות, ולא להיות מסוגל לעשות זאת בשום פנים ואופן." אחר כך עיניו מתרככות. חיוך מתוק, כמו מציור ילדים, עולה על פניו: "אגלה לך סוד. הממשי הוא האמיתי."

אנחנו צוחקים.

בימים הבאים הוא משתף קישור לרשימת רצועות מוזיקליות שהלחין. בחשבון שלו מופיעה רצועה בשם "ויש מקום שלא". ברצועה אחרת מופיע דיוקן שאני צילמתי, ועוד תמונה בה אני נעלמת בקהל אבל אפשר למצוא אותי אם יודעים מה לחפש. אני שולחת לו הודעה, אסירת תודה. עולה בי ציטוט של פלאניוק: “The one you love and the one who loves you are never, ever, the same person.”

בשבוע האחרון שלו בארץ, אנו יושבים בבית קפה בקרבת הבית, אין סכיני חמאה בנמצא. היו לנו כמה הפסקות צהריים חטופות בשבועות האחרונים, שוחחנו מעל לכוסות חד-פעמיות מחוץ לספריה באוניברסיטה, אפילו הכנתי ארוחת ערב. הכל כמו בימים הטובים, בניכוי ה כ ל. שנינו מקבלים הרבה מאוד שיחות טלפון, ואני במצב רוח מתוח, יוצאת אל הגשם ונכנסת בחזרה לקפה, מתנצלת ושואלת לשעה. מנסים לתאם מועד לפגישה נוספת.

שוב עמיחי:
"חשבי על העולם
אשר עשה כמיטב יכלתו
להרגיע אותנו
וכדי שלא נכאב יותר מדי
בשנים הבאות.

להמשיך לחיות:
למנוע פגישה נוספת."

"הלילה, מאוחר, בסביבות חצות, או במוצאי שבת. וזהו. אחרי זה אני טס." אני מישירה מבט בהפתעה. יש לו כרטיס לכיוון אחד, כמו בימים הטובים. אני מרצינה והגשם נכנס לתוך הדמעות שלי. ההכרה הפתאומית מאמללת אותי לאין שיעור. לא הבנתי כמה נקשרתי אליו בשבועות האחרונים. חייתי כל כך הרבה בלעדיו. המפגש הוא קטיעה של הווה חסר.
כמה פעמים במהלך החודש האחרון הציע לי בנוכחותו נחמתו של אדם מגלגול קודם? זכרון ילדות ששמר על מימדיו המקוריים, מלטף את הינוקא שצמחה פרא, גוזם את קוציה בביטחון של אדם המכיר את גידוליו. אני גוערת בעצמי על הרגעים בהם דחיתי הזמנה לארוחה כי הייתי מלאה בעצמי. אני מתנצלת ומתנצלת על הדמעות, ולא מצליחה להשיב את השיחה למצבה הקודם.

"אני לא אוהב את השם הזה, שד" בקולו נשמע תסכול עצוב.
אני יכולה לענות "אז לא היית צריך להיעלם" אבל בוחרת לשתוק.

הוא מביט בי וגם עיניו מתלחלחות. "יש לנו קשר מיוחד", הוא קובע. קוראים לעצבות הזו היסטוריה, והיא כלי המשחק שמאפשר את מירב המהלכים. הוא מלווה אותי הביתה ואנו נפרדים לשלום בחיבוק עז, כמו בשדה תעופה. יש לנו היסטוריה, ולאיש אין בעלות על העתיד.

 

Never, Ever, The Same Person

התעוררתי בחמש לפנות בוקר מחלום משונה. עמדתי בפתחו של בית זר לפני השקיעה, מביטה בחצר הערומה, משוחחת בטלפון ואוחזת בסיגריה כבויה בין אצבעותיי. בחצר הופיע כלב עצוב וזקן, מבטו קבוע בקרקע. זיהיתי שמדובר בכלבם של חברי משפחה, שנפטר לפני למעלה מחמש עשרה שנים. "ברק!" קראתי בשמו, המומה, והוא הרים את עיניו ופגש את אלה שלי בתדהמה ובהקלה. היה לו מבע אנושי להפליא, נואש, והוא חצה את החצר בריצה כבדה שהיתה קשה עבורו. סיימתי באחת את שיחת הטלפון שלי והטלתי את הסיגריה על הרצפה. הכנסתי אותו במהירות פנימה, אל הבית החם, ועטפתי אותו בליטופים ובדאגה. מיד הבנתי שהוא משוטט, מחפש אחר משפחתו, וכמעט ויתר על האפשרות למצוא שוב אנשים שיכירו אותו. מכיוון שהענקתי לו את שמו מחדש, הענקתי לו תקווה. לא עוד יעביר הכלב הזקן את ימיו בדד.

כשהקצתי בפעם השנייה, כיסיתי את אפי בשמיכה והנחתי לעיניי להישטף בעדינות. יש מערה. מה אם לא נצא ממנה יחד?

 

מימס

Homme

הבטתי על עצמי במראה בשירותי הנכים ונשמתי באיטיות. אחר כך התיישבתי על האסלה ובהיתי ברצפה זמן רב. אני חושבת על הערות שלי ועל העיסוק בפילוסופיה בתור חושפי ריקנות באחרים, בהינד עפעף ובמימדים קולוסאליים. אפשר לנסות להונות אותי, לספר על דרכים למציאת משמעות, כאילו האוזניים לועסות לקיבה ואפשר לשבוע בהצעות ייעול. כאילו אפשר להניף את כף היד לסירוב, לא עוד, באתי על סיפוקי, כשבגבי חור שותת בגודל של לב. כאילו האנשים שמסוגלים לעכל את מיץ הנשמה שלי לא מגהקים מהזיוף. כאילו אפשר לחיות כך, גדושה וריקה, מבלי להשאיר סימן על העולם. והנה אני, מתגלה ריקה בשירותי הנכים. מי יחוס ויסמא את עיניי שרואות מדי? מי יציע חקירה פילוסופית שבסופה עדנה, אמיתית, ולא יריעת ניילון להחזיק את הנוזלים מלהתפרץ? מי יגיש את הריגוש שישמור אותי דרוכה, נלהבת לחיות כבת בריתם של אחרים?

מתוך הזעזוע היתמר הצורך למשוך את חיי מלפיתת יד המקרה.

עכשיו אני גרה לבדי. אמא אומרת לא לספר כי בחורה שגרה לבד זו פרצה קוראת לגנב, אבל אמא גם יודעת שחבל על הגנב שיענה לשירת הפרצה הזו. אני לא מרגישה חשופה מול העולם: הושיבו אותנו במקרה באותו השולחן ועכשיו אנחנו מחפשים נושא לשיחה, אבל רק עד סוף הלילה. המוזיקה לא רעה ואני לא מחפשת תאום-נפש. אם יאיים עליי בסכו"ם קהה, אצחק. אם יאיים ללכת, אזכיר לו להשאיר את המפית על הכסא. אני יודעת שמעצבן לקרוא על זה, על השלווה הפסאודו-סטואית הזו, שעוד לא חילצה מעצמה לחלוטין את הסבל ובכל זאת מטיפה על התגלות. אני יודעת שמעצבן לנסות ליישב את זה, את המתח בין הסטודנטית שמשווה את עצמה לכולם ללא הרף, לבין הסועדת שמשועממת מהשיחה. אבל יותר מעצבן להרגיש שרק אני מבינה את הצורך להסתגר בשירותים. להסיר את הבגדים ולהצליב נמשים וצלקות, לבדוק אם מתגלה מפת דרכים שמורה על המסלול הביתה. אם ישנו נס שמתגלה באהבה, הרי הוא זה: ניווט יחד אל בראשית. לפעמים הסבל מן הגלות מגלה את השביל מיד. לפעמים הסבל מוחק כל זכר לשפה משותפת קדומה. ברגע הזה בזמן, בבל שלי אבודה ואני שוכרת דירה.

כשהלילה מתאחר אני ממלאה אמבטיה ומשוחחת ברכות עם הדגים שסורקים את הקרקעית אחר מזון. זה יפה ככה, בלי העמדות פנים, בייחוד לא מול עצמי. ככל שאני מתבגרת הימים מתקצרים והמסע מתארך, אז אני מרשה לעצמי ליהנות מן ההפסקות הברוכות: טבילות עמוקות, השוואת נקודות ציון, תחנות מילוי מים. איש לא יכול להבטיח שאזכה להגיע הביתה, אבל אפשר לדאוג לכך שאחיה די זמן בכדי להתאכזב.

וכעת, ביקור בית:

1 2 3 4 5 6 7 8 9

 

מימס