ארכיון עבור “ינואר, 2017”

Status for January

על הלחימה
מצנחים פתוחים על שדות בוערים, כך נדמית לי הלחימה. אני מעדיפה לא להשתתף, הרי הגעתי לכאן שבורה או לכל הפחות משברית. הפוליס לא יבקעני. כשמאשימים אותי בנרקסיזם אני מזכירה שהיעדר אמפטיה הוא קריטריון הכרחי, שעה שעצמותי סופגות את החוץ כל העת, מפתות שודדי קברים. על כך אין לאיש תשובה, הכל מסכימים שאני רגישה. אז מה אתם רוצים ממני, עם הדרישה להתערב, להשמיע קול, לרקוע רגל? אלמלא הייתם זהים לעצמכם, לא הייתם מבקשים להסיר את הקרשים שמגיפים את חלונות נפשי. אתם רוצים לדעת אבל לא להכיר. להיות מבלי לראות. לפעול או לחדול. להפיל מצנחים פתוחים על שדות בוערים, כיסוי קל לכליה. רגע. רגע. חדלו מחמתכם. הביטו במה שנשבר כאן.

הולכת על חבל מתוח עשרים סנטימטרים מעל לקרקע. אפשר להכניס כאן בדיחה על פחד ממחויבות, אך מוטב להתמקד במאמץ הכרוך בביצוע פעולות ללא תכלית. עולם רווי זיעה ונטול סיכון, כך נדמית לי הלחימה. בממחטה הרטובה שמנגבת את המצח יש איזו דרישה לאהבה, יש איזו דרישה להמיר מלחים במעריכים. די כבר עם האוננות הזו שחוששת לנקוע קרסול. די כבר לחלק פרסי השתתפות על התמדה, כאילו רצון בהישארות הוא חדשה בעולמכם. ועל השאיפה לגילוי גם כן אני יורקת, מטפטפת מסנטרי על הזקפה הקטנה הזו. מה כל כך חשוב לכם להיות הראשונים לגלות? מה כל כך חשוב לכם להשאיר חותם? את הימים שיש לכם – שכל כך יש לכם – אינכם מסוגלים למצוא. אם כן, איזה סיכוי יש לכם לדבר עם העתיד?

חוכמתם של עצים מצויה בהיעתרותם לחיות בהווה. הם אינם דואגים מפני מה שאינם מכירים, יהא זה אורגניזם פולש או גרזן מעליב. הם מעניקים בפאסיביות מוחלטת, יודעים שכדי לתת צל הם זקוקים לזריחת החמה. האדם מחפש פתרונות לשנתו הנודדת. העץ נח תמיד.

על היופי
אמרת שאני היופי. אחר כך הוספת שאין בי טוב לב. משום חוכמתך, למדתי לחוש מבוכה על הבטחת הנצח שבורקת ערמומית ועמוקה מתוך עיני. משום חוכמתך, למדתי לנטור לחיוך שמשלשל מתוכו חבלים למטפסים אמיצים, לשיני הסורג העקומות והחינניות שיושבות בתוכו ומטילות אימים על מי שלא רוצים להילקח שבויים. ועל מעלותי שפכתי חומצה מאכלת, שיתכלו מהר, לפני שיפגשו במבטך. ועל צרכי העמוקים פרשתי סדין שחור, שיחדלו מציוצם. ומשום שלהכיר אותי פירושו להכיר את העימות שבך, הפכתי זרה לעצמי.

יתרון יחיד ישנו ליופי: קיומו נעדר תכלית מעשית. הוא אינו בקי במלאכת שליית הפנינים או מוכשר לחצוב באדמת בזלת, הוא אינו מיומן בפתרון בעיות הנדסה או מומחה בפסיכולוגיה של כלבים. מכיוון שהוא אינו זקוק לדבר כדי להתקיים – אף שיש שיטענו כי הוא מקיים דברים אחרים – הוא אינו כבה, אינו בוגדני ואינו נפרץ בקלות.

שרפת את כל מה שראו עיניך. הכל מלבד היופי. כמו את טוב לבי, גם את יופיי לא ראית, ועל כן השניים נותרו מחוץ לאחיזתה של האש. הם קמו ואני קמתי כשרחקת מכדי לחרב, שמחים על קיום נעדר תכלית שהנואשים למשמעות מבקשים לחמוס. לא הרסת אותי, פספסת אותי, כי עודני מיתמרת לגובה מאה ושבעים סנטימטרים, ועודני יפה משתוכל להשיג, ועודני מבטיחה נצחים שלא תדע.

על החיים
יוסף החולם כרך את זרועו סביבי וקבע, את נראית כמו מיליון דולר. ואני צחקתי, 12 פאונד, ומילאתי את לבי בעודף מאלף אלפים: שמלה שחורה, טבעות מוזהבות זולות, תלתלים פרועים, רגליים חשופות, הומור חריף, עור חלבי, נשמה קלה, ריסים כבדים. מפני שמצא אותי ראויה לאהבה, הייתי ראויה. מפני ששמח בי, שמחתי גם אני. ומשום שלא ביקש דבר, הצעתי את כולי. ומשום שלא חיינו באותם זמנים, ריחפה מעלינו הבטחת הנצח. הלכנו בלילה הקר בעיר ריקה מאדם והבניינים צפו בנו נפרדים לדרכנו, אל בקרים בעולמות זמינים. הרוחות הנוקשות בתריסים שקשקו ניגון לכותרות הסיום שעלו על חיינו, כלומר על כל מה שחיינו עד כה.

20170122_164248-01-01

 

מימס

16

1. אני רוצה לכתוב שיר,
"גוף שני יחיד";
הנושא יהיה
אתה.

2. אהבה לא יודעת להעריך גודלה אלא במותה. המשורר, אפוא, שמאי מרוקן מנכסים.

3. חלמתי שצעדת לצדי. חייכת. חייכתי גם אני אל הממשי.

4. אין טעם לפחד מסיוטים, רק מחלומות טובים שלא יכולים להתגשם.

5. אבל אתה כפוי טובה כלפי החלום; מבושם במציאות.

6. מגישה לך את המפתחות למושב האלים, אך אתה מעוניין בקיום ארצי.

7. מאז כניסת הדתות המונותיאיסטיות לשוק יש ירידה בביקוש לאלים.

8. אתה אומר, "לא התגשמה נבואתך, לא הרסתי אותך." לא הרסת אותי, אלא את מי שהייתי לפנים.

9. עודני אלה, מנודה. ויתרתי על גורלי.

10. מניית הימים הנקיים מתאפסת כשאני משתמשת בך. אני יכולה לחיות כך לנצח, מכורה לאפס.

11. רץ הבוקר מכריז, "חדשות מאולימפוס! חדשות מאולימפוס! לונוס יש רגשות!"

12. מציצה בך מבעד לחור המנעול. אתה נגלה באופן חלקי; באופן שאוכל לאהוב.

13. וגם אני, חלקית. אהבה גדולה מקופלת על צידה.

14. מן הכלא בו שמתני, מבריחה מכתבים מלאים לנמענים ריקים.

15. מה עוד אפשר לומר על אהבה? אולי שהיא מייתרת את המציאות.

16. לבסוף, אבקש שתחתום קברי באבן כבדה, פן ארדוף אותך לעולמים.

downloads47

 

רשימות ממוספרות קודמות: 17, 13.

מימס

אין אתיקה אחרת

1. אתה יותר נוכח פה במכתב מאשר היית כאן בגופך, ואני יודעת שגם אתה מרגיש אותי כעת. יש הקלה ביכולת לומר "אני כבר יודעת שתאהב אותי לנצח", ולא בהתרסה. לא כי אני רוצה למגנט אותך לאיזה טוטם. הרגליים האלה שלך, ששבות והולכות, הן לא מסגירות רצון או היעדרו של זה: הן בסך הכל מנסות למפות את גבולות הנשמה שלך, מתחקות אחריה, ומגיעות אליי. כמו במשחק חם-קר, אתה בא והולך אבל הכוונה ברורה. הנשמה שלך קרובה לנשמה שלי, ואנחנו נאהב תמיד.

2. הנשמות שלנו הולכות לישון יחד גם אם הגופים שלנו אינם, על זה הן לא מוכנות לוותר. ובכלל, נדמה לי שהן לא ממש זקוקות לנו, אנחנו מסבכים להן עם הניכור וחוסר האמון שלנו, והעניין הזה של התמותה. אל תיתמם, הן לבטח מתכננות את בריחתן מעימנו.
והנשמה שלי? יש לי איזה מושג קלוש, אבל אנחנו די זרות. לכן אני תמיד מחפשת אנשים שיכירו אותה בשבילי, במקומי, ויספרו לי עליה. אנשים שתוכל לצאת לקראתם ולבטוח בהם, כי ממני היא די שרופה.

3. כתבת לי, ולא בצדק, על האתיקה היוונית ששונה בנו. הנחתי לך לכתוב את השגיאה הזו כי חשבתי שאולי אתה זקוק לה, שתיתמר לה כקביעה שתוכל להיאחז בה לצורכי שכנוע עצמי. אבל אותי לא שכנעת, והרי אני זו שיכולה להעיד טוב מכל על אמיתותה. אתה לא יכול לומר בגילוי לב שכל שמחבר בינינו הוא תחומי העניין שלנו. שאלות על משמעות החיים הן תחומה של הגלות, ולא של הסקרנות. ספר שירה או סרט שלופתים את הגרון הם לא תחביב. הם לא משהו לכתוב בפרופיל דייטינג מקוון. הם הידיים שמגששות קדימה בעולם חשוך, בחיפוש אחר הזייה של בית שעולה כאד בזיכרון. זה לא אוכל איטלקי וליטוף כלבים או אקטיביזם חברתי ודיוויד בואי. זו ליטרת הבשר היחידה שאנו מביאים אל העולם. אין אתיקה אחרת כי זו המהות.

הכרת בי משהו מהותי. טוב ואולי גם רע. אתה לא יכול לברוח מזה כי אין להיכרות מימדים פיזיקליים, אבל כן תוכל להפוך המחשבה לנכה.

4. ס' היה גם כן בהפגנה. עמדתי לצידו, שוחחנו במהלך כל האירוע. אחרי הביקורת המהללת שלו כלפי ביום שני, לעמוד לצידו על הדשא הרגיש שפוי. הוא לא התאים לקבוצה הזו – היה ביקורתי כלפי הביצוע המרושל אבל לא כלפי הכוונה שהניעה אותו – וגם אני לא התאמתי, כי אני לא סוציאליסטית ולא אידיאולוגית. אני לא צעירה כמו שהם צעירים, ואת הכוח שיש לי כדי לצעוק אני שומרת עבור עצמי. כשאין משמעות, לחימה עבור מישהו אחר מרגישה כמו התחמקות זולה וקיטשית מגורל בלתי נמנע.

זו הפעם הראשונה שס' הרגיש לי כמו משהו בטוח, משהו שאפשר לסמוך עליו, להשתתף בו. לא התייחסתי אליו כאל מרצה, או כאל מייצג של ז'רגון אקדמי שמנוכר לי, אלא כחבר. הוא הקניט אותי בהרבה חיבה במהלך השיעור ביום שני, ממש סימן אותי. אחרי שהציע לי להמשיך ללמוד תחתיו ידעתי: לא ארצה לאכזב אותו. הוא לא שייך לשיח הזה, המגודר והמגונדר. באישור שהעניק לי, גרם לי להרגיש שאני לא מוכרחה להשתייך: לא בפילוסופיה ולא בהפגנה, וגם לא בכרונולוגית הלב שלך. אני יכולה להמשיך להיות אני, עם הקול והקשיים שלי, עם החיוך והמילים שאף אחד לא יכול לקחת ממני, וזה מספיק טוב כדי לכופף את החוקים. כדי להרוויח כמה חוקים חדשים. כדי לברוא עולמות משלי.

5. חודשים האמנתי שמשהו לא בסדר בי. הפנמתי את כל התיעוב שלך, רתחתי מזעם ורעדתי מפחד, ולבסוף התרוקנתי מביטחון עצמי. עכשיו, כשמחזרים אחרי, אני נרתעת. מאמינה מדי למילים שלך, "אוהבת רק מרחוק" ומפקפקת ביכולת וברצון שלי להתמסר. אני הודפת, מתרחקת מדרמה ולא חושבת בכלל על העתיד. מחוברת עדיין לשלייה של האדם האחרון שאהבתי, ולקלקולים המתוקים שהשאיר.

6. יש רגעים בהם אני חושבת ששברת אותי שבר עמוק, אתונאי ומכריע, וגרמת לי להאמין שלא מגיעים לי דברים טובים כי אתה היית דבר טוב ותמיד פנית ממני. ברגעים אחרים, כשאני נזכרת בכל הדברים הנוראים שאמרתי ועשיתי לך, אני מבינה שלפחות במשך חלק מהזמן לא השארתי לך הרבה ברירות. ברגעים אחרים-אחרים, כשאני נזכרת שכתבת שאנחנו שונים מדי במה שמהותי, אני תוהה איך אדם מבריק ורגיש כמוך יכול להניח בפני עצמו כזו מלכודת טיפשית. האם באמת כל כך קשה להיפרד? כמו להתחיל להאמין באלוהים כדי להפסיק לכאוב.

7. הערב, המרצה אמרה שהקולנוע מראשיתו דן בדברים שאנו אמביוולנטים לגביהם, נרגשים מאוד לקראתם וחוששים מהם לאין שיעור. אבל אתה לא הופעת על המסך, אלא לידי, והחיים הציגו לי אותך בכמיהה רעבתנית וברתיעה בלתי אפשרית. אני אוהבת אותך אבל לא את מה שעשית ממני, והעיניים מצטעפות בבכי כי אני רואה בבהירות.

20160806_183411_hdr-01

 

מימס