ההיפך מדם

מאוחר בלילה, דרך קווי חשמל ואותות אלחוטיים, יוסף החולם שואל אם אני עדיין מרגישה מנוכרת. אני עונה, בלי היסוס, כן. המסך מהבהב בחוסר נוחות. כשאני מבינה לאן הוא חותר, אני מתקנת את עצמי ומסייגת שזה תלוי בתקופה, מוסיפה למסקנה הערות שוליים. אני מרגישה צעירה, כל כך צעירה, ותוהה עד איזה גיל זה ישמש לי תירוץ. מאוחר יותר הוא אומר שככל שמתבגרים מגיעים למסקנות הפוכות מאלה שחשבנו שהחזקנו בהן. קולו רך ומהורהר מול קבר האחים של ההיקשים הקודמים. אני מחייכת ומציעה שאני בפאזה הראשונה של המסקנה.

מכיוון שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד, נדמה חסר אחריות לכתוב על שעתיד להשתנות.

לא שאני דיירת קבע בביתה של הצניעות. הנה, רק לפני כמה ימים תיארתי באוזנו דבר-מה שהיה "משעמם כמו הסונטות של גתה." לא הייתי בטוחה שהן אכן סונטות או סתם שירים גרמאניים, אך האזכור של גתה גירד בראשי מנופח מחשיבות עצמית. עוד באותו הרגע נוכחתי כמה יומרנית אני נשמעת. יוסף היה מנומס ולא גלגל את עיניו. לעת עתה הוא מעמיד קירות מרופדים בשבילי לבעוט בבטחה. מכיוון שגידל ילד או שניים, הוא בא אל הילדה הזו מיומן.

אגב כך, נזדמנתי לאירוע עבודה רב-משתתפים. רובם היו צעירים, מלאי חיים, שהיכרותם זה עם זה מבוססת. מצאתי שאני מתבודדת, מתנשאת ומשועממת. חיפשתי את מקומי כמו ירח לווין שמסרב לחוג. ביני לביני תהיתי אם אני מתנשאת כי יש על מה, או אם ההתנשאות משמשת לי מנגנון הגנה מפני התרועעות עם קבוצת השווים, והאם אני לא מפנה גבי אל הדחייה לפני שזו תישטף מעליי. בעודי מנסה לזהות בתוכי בדל של אותנטיות לנווט ממנו, נוכחתי שצווארי תפוס בשאלות שאין להן תשובות.

ובכלל, אולי נשמעתי מדי לאותם בעלי-חיברות צעירים, שסעדו בשולחן לבי וגרסו שאותנטיות מצויה בכל מקום בו לא נשמעת שיחת חולין או לא מצוי מאמץ, בעודם מספיגים ציטופלזמה בחלה קלועה. כאילו מהלכים מהולים בכאב הם תמיד יצוג של צביעות או של חוסר מודעות. כאילו עליי להישען על הקיר בבטחון גמור, או להיאבד בחברתם של בני גילי בהנאה ילדית פשוטה, שמא כל מחשבה אינטרוספקטיבית שסועה תרפה את אחיזתי בעצמי. כאילו ההכרה במתח הזה – התנשאות מול התגוננות – מסוכנת למוסד האותנטיות. כאילו השאלה מעידה על חוסר יציבות חולה ומדבק, שחותר תחת הצבעוניות המונוכרומטית של העולם.

ואם האותנטיות כל כך שבירה, שתלך לעזאזל. ואם הסועדים שתויים מדם, שמרו לי את היין.

לכל הפחות, החוויה המפוצלת שלי חותרת לחשוף אמת שלמה. אם זו תתגלה, אזי שתכיל בתוכה את כל האנשים שהייתי, את כל האנשים שפחדתי להיות ואת סימני המלקות שניתנו בי בחיים שאין מהם בריחה. אם זו רק הפאזה הראשונה של המסקנה, הנה היא מתועדת כנקודת התייחסות לאחרית. אני לא פוחדת לשגות. אני פוחדת להיות צעירה.

20170225_133741-01-01-01

מימס

שלושה לילות בברוז'

ליאון יושב על הספה, מרפקיו שעונים על ברכיו והוא מחפש את הדרך ההולמת למסור את אשר עבורו בא.
"על מה אתה מתחרט?" אני שואלת.
הוא מהסס, נועץ מבטו בלא-כלום שבין השטיח ומרצפות הרצפה. לבסוף הוא מזדקף ופולט, "אמש, כשסיפרת לי על הפעם בה נזדקקת לאהבה, חשבתי שאני צריך לרדת לך."

ברוז' קרה ומתוירת. אוהבים צעירים ומשפחות עם ילדים מצטלמים בכיכר מגדל התצפית, תרים אחר עגלות צ'יפס ובירה. אני מבקשת מליאון לשוב אל חדרנו שהרי גם כך אנו נדמים כמו זוג משונה, לבושים היטב, לבושים אחרת, לא שייכים זה לזה. ארוחת הבוקר נחה מולו באין מפריע. הוא מעשן ומספר על עלם צעיר שחיבק בזרועותיו הארוכות לאחר שזה התפרץ והיכה בו. חוסר האונים שחש אז, לפני עשרים שנים, שב ומבהיק בעיניו, מרטיב את קצה הסיגריה. אני לא יכולה שלא לתהות מה, אם בכלל, השתנה. זרועותיו עדיין אוחזות במי שצעירים מכדי להבין. אני, למשל, לא מבינה למה בחרנו בברוז', כשיכולנו לברוח אל ניקוסיה או אלגרבה.
"את לא רצית לבוא אליי" הוא מזכיר.
"לא רציתי שנצטרך להסביר."

בדרך לבית המרקחת המקומי, ליאון מניח את כף ידו על ישבני כאילו אין זה אלא עניין של מה בכך. "הראיתי לחבר תמונה שלך," הוא מתחיל, "שאל בת כמה את. עניתי שאת צעירה, מאוד, ועיניו התקדרו. אמר שהוא מבין למה אני נוסע עד ברוז'. אחר כך הודה שהיה נוסע גם כן."

מעט לפני שהוא מתפנה לארוחה מתוכננת, אני מבקשת ממנו לנשוך אותי בצווארי. הוא מהסס ואני לא מרגישה כלום, פולטת צחוק מבודח. אט אט, אחיזת שיניו מתהדקת ואני מבקשת עוד. לבסוף הוא מאגף את בשרי, שיניו נוברות בעורי החיוור והדק, מותירות בו ערוצים סמוקים עזים. אצבעותיי לופתות את כתפיו באחת. הוא פוער את פיו בצייתנות ונשימותיי מתעבות על לחיו.
"איך אני יכול ללכת עכשיו, כשגנחת כך באזני?" הוא יוצא אל אוויר הערב מזועזע ונרגש.

לאורה של מנורת הלילה הוא מביא אותי אל אושרי, בכשרון ובשליטה שפיללתי להם רק במבוכת החלום. הכניעה פושטת בגופי וליאון לובש צורה אנושית. המגננות מתמוססות ברטיבות שבין ירכיי. אני מבקשת שישאר, שישאר. כף ידו הגדולה עוטפת את צווארי, הוא מצמיד את שפתיו לאזני ולוחש ברכות כאובה, "יש לי שני ילדים."
המילים מבקשות את סליחתי, מגעו מבקש את קרבתי. דרך עיניי העצומות אני מבחינה בשיערות המאפירות של זקנו. בעורו השזוף והחלק. בשפתיו הכהות, שנושפות חיים בלתי ניתנים לגישור. אני נרדמת וחולמת עליו. הוא מביט בי ישנה.

20170207_205316-01-02

 

לילות קודמים: לילה אחד במינכן

מימס