ארכיון עבור “יולי, 2017”

Ego

אני רוצה לחפור מאורות של לילה
במפגש הזרוע והחזה שלך.
אני אהיה חיית כיס ואתה תסיט תלתל ממצחי,
וננשום את האוויר המפרך של אמצע הקיץ.

אתה תקרא שיר ואני אאפה את הדף לתוך עוגה.
נעשה אהבה, נרד שורה-שורה, עד שניגע בתבנית.
מתחת לציפורניים ובפינות השפתיים יראו שאכלת חתיכה.
החתיכה תראה מרוצה.

פנסי רחוב תחת חלון ישמרו על דרכים מוארות.
קופסאות מזגנים יטפטפו בקנאה.
ואם יהיה לי בן, אקרא לו "אגו".
ואם תהיה לי בת, תהיה אבא.

Serenades

אני רוצה לכתוב את השם שלך
בערפילים הסמכותיים שסביב פנסי התאורה.

צא אליי הלילה, כי היום הותר.
מילים ישמעו כמו יללה
ולא כמו רגל נוקשת ברצפה.

*

בוא נחפש מדיום להתבטאות:
אני אביא את המילים,
אתה תוריד את הבגדים
ושנינו נתפשט.

*

אנשים נוגעים כל הזמן.
גם חיות גדולות, גם שולי דפים.

אצבעות כף היד השלוחה
מוחות אבק מארגז התריס.

יש לי שתי ידיים, מעט
סודות וחיים רבים להעביר.

אנשים נוגעים כל הזמן.
גם אנחנו יכולים.

מלכודות

"כל גבר שרואה אותך, כל גבר שקורא אותך, מיד מבין שסקס איתך מוכרח להיות משהו לא רגיל." עפעפיו מצטמצמים מעט, ושפתיו הכהות פולטות אנחה ארוכה-ארוכה, מהסוג שכואב להחזיק בחזה. "אני ממש מבין אותם, את אלה, הם לא יודעים כמה הם צודקים." מבטו מתגלגל מעלה, לעקוב אחר מעופה. הוא מזדהה איתם, כי לרגע היה כמותם. נכמר עליהם, כי אין להם מושג.

אני מוצצת לו, שם, על הספה. ברכיי שוקעות בכריות המושב ומעמיקות את גישתו לגרוני. אני חדלה מהסיבובים הקצובים סביב זכרותו, ושולחת את לשוני לכל אורכה, לליטוף מאומץ של אשכיו. הוא לופת במסגרת הספה ומחניק נשימה חדה. אני זו עם הזין בגרון אבל הוא זה שמכריז: "את הורגת אותי."

אני אוהבת להרגיש כמו פרס על התנהגות טובה, ועושה אהבה די שנים כדי שלא אוכל להצדיק את התלהבותי הפשוטה. כל אחת יכולה לדמות עצמה לעכבישה, אבל אני הכי טווה. ליאון ממלא את פי ולא נרגע.
אחר כך הוא מגיש לי את ארוחת הערב. זו הארוחה הביתית הראשונה שאני אוכלת מזה שבועות. רצפת העץ חמימה נגד רגליי היחפות. חיוכו אוהב. הוא מציע לנסוע מחר למרכז העיר, לטייל בקרבת התעלות.

כשמחשיך, אני רוחצת מעצמי את ביקורת הדרכונים ופוגשת בו בחדר השינה. ידיו הגדולות והמכריעות פונות לקשור אותי אל ארבע פינות המיטה, אך תכף רגליו נשמעות יורדות במדרגות והבית משתתק. כפות ידי מכחילות. כשהוא מופיע מחדש, צליל סגירת צמצם מפלח את השקט. נשימותיו כבדות. אני נדרכת כשהוא קרב.
שפתיו של ליאון שחורות ובטוחות נגד נשיותי, ואצבעו משחקת בי כבבובת פיתום. הרצועות ההדוקות סביב מסגרת המיטה מרסנות את העוויתות שפושות בי, חותכות בקרסולי. מבעד לכיסוי העיניים אני רואה את כל העולם.

מימס

 

מימס

טקסטים אקזיסטנציאליסטים מהקיץ החם

16.7

מה יעזור חלון סגור בבית בלי קירות?

לפעמים מתחשק לי לרצוח, ככה, לרוצץ גולגלות או לגנוב דברי דואר. לצרוח, יאללה שתזדיין המדינה, ולגור בפרוור של עיר גדולה עם בעיית הגירה. ולשים את כל הסבל הזה בצד, בעזבונו הנטוש של העבר, לצד זכרונות מהקיץ החם. גידלתי כל כך הרבה עור שתכף אוכל למכור לבחורות צעירות כמוני שמטפסות על אין-קירות. ולא שאני צריכה שיעורים בקבלת פרופורציות, נשבעת שבין כל מעברי הדירות הספקתי לקרוא, ויש לי פריווילגיות מכאן ועד נישואי ילדות. אבל אני רוצה להשליך פצצה על כל מי שלא דומה לי, ולא משנה מה צבע עורו. אני רוצה להשליך פצצה על כל מי שפותח חלון לצעוק, או מבוהל מכדי לא להיות רשימת דברים לעשות. אני רוצה לשרוף את כל השיערות של מי שמדבר במדרגות. וחבורות, אלוהים, שישרפו החבורות. ושכל מה שלא אינטימי יוצא מחוץ לחוק. וכל מי שחושב שהוא חושב, יחנק על מחשבות. ושהעיר תפסיק לגרום לי למרוד. ושהירח יהיה שקט מעל הקודקוד.

 

22.6

אני יכולה לסחוב שקיות, להקסים מלצרים ומרצים. להנביט שורשים בספחי ארנונה, להפריד בהירים מצבעוניים. אבל המדרכה מזיעה שתן של כלבים, וטלוויזיות מדברות מבניינים סמוכים, וצופר הרכב בולע לרגע את מסור הדיסק, וכל מה שיכול לחדור בעדי מעליב. כוח העמידה שלי מחפש כסא לשבת. הברכיים רועדות, ולא מפחד.

 

27.6

בחורות רגישות הולכות לפסיכולוגים שיתקינו בהן קהות. אנשים רצים על חול חם, נעצרים בצלו של אדם אחר. כל מה ששלם נעשה שבור בשם שיתוף הפעולה. כל מה ששקט נבלע בשאון של תרבות-נשימות-אחרונות.

כל מה שיכול למות, מת, וכל מה שיכול לחיות, מבקש למות. אני לא רוצה לברוח. אני רוצה שאתם תברחו.

 

30.6

האקזיסטנציאליסטים תמיד נופלים במבחן התוצאה. לא עומד להם על המציאות ואין פרס על מרדנות טובה. סבל הוא מטבע סחר רק בתרבויות נזיריות, אבל כאן, על הסף, אין לאף אחד חשבון עם אלוהים.

אין יותר אקזיסטנציאליסטים. הם נגמרו בקופה. נשארו מעריצי הז'אנר, עם חשבונות אינסטגרם וגזרה דקה. אני יודעת שאשבר, אשבר ואברח. וגם זה – גם זה – גם זה יכאב. מה לעשות, אפילו עם אקדח לרקה, חבל לי על נעלי ספורט מצוחצחות. אניח את המבט על משהו אחר, אולי על כוכבים בכוס תה.

 

4.7

כששואלים את ההורים מה הם זוכרים משנות העלייה, הם עונים "קשה". העפעפיים מצטמצמים, כמו מנסים להוריד את החשיפה לגירויים מבחוץ. הם מפרידים את חלמון הקיץ הצהוב מחלבון החורף הלבן, מנסים להיזכר מי היו לפנים, לפני צריבת ציון.

כשביקרו במדינות המוצא נתקפו לעתים געגועים, נהנים מכבישים מהירים רחבים ומצלחות שופעות וזולות. מדי פעם גם הצליחו לחלץ את הארוטי מגשם קיצי ומאזהרות טורנדו ומארונות תלייה לייבוש מעילים.

אני לא התגעגעתי כי לא היה אל מה. הקשה היה יפה, היקר היה מוכר, והאספלט שנכנע בשמש היה שיר ערש. לא הודות לשום סנטימנט, אלא בזכות אותם עפעפיים שהזהירו שמעברים הם קשים. אתם מבינים, יש אנשים בלי בית שיכולים לישון בנסיעה, אבל אני תמיד מחפשת מקום למנוחה אחרונה.

בעוד חודשיים פלוס קצת אהיה בת 28. הקשה לא יפה אלא יומיומי, והיקר פולט אדים בכיסים שלי ושל אחרים. אומרים לי שאני כותבת דברים כבדים מדי לפייסבוק, שאף אחד לא קורא, שזו שמפניה לחזירים. לא ממש אכפת לי, אני מוזגת כבר שנים. ובזמן שאיום הקושי עומד למבחן מול הקושי המאיים, אני מצלמת משטחים רפלקטיביים כי הם מזכירים שכדאי להתבונן. שאי אפשר אחרת, שהמבט תמיד תפוס, ומה שנדמה קשה מכל הוא להמשיך לפחד מאפשרות.

 

11.7

אולי אתחיל לכתוב עבודות בשבע בבוקר ולא בשבע בערב, ואעדיף עלים מרים על מאפים רוויים, וכשאבקר באירופה אעבור בין מדינות, ואהנה מסרטי אולפנים עם בדיחות מיזוגיניות, וארגיש שמה שיש לי מגיע לי, ואבלה יותר זמן בחוץ, ברחוב, בלילה.

כששאלת למה לא נתתי לך להושיט יד באוניברסיטה, עניתי שזה המקום היחיד שבו מכירים אותי בזכות השכל, וההיענות עושה לי משבר זהות. אני גם לא סומכת על מכונות התשלום לנסיעות בתחבורה ציבורית. לא במרכזית המפרץ ולא בדאם סקוור. הנחת המוצא שלי היא שאין לי איך להגיע הביתה, כי פס מגנטי ישים לי רגל.

זה די מצחיק – כל זמן שלא מתעכבים על זה – אם חושבים על הקלות שבה אני קופצת בגומי עם התרבות האנושית הכתובה, או בולעת חרבות כמו שאף אחת לא מעזה, או מכירה את צליל פגיעת האבן בקרקעית הנשמה, אבל לא יודעת איך לחנות או לתבל סלט ירוק.

אני רוצה לבקש סליחה מכל החיים שחיית לפני. הכל יראה קטן יותר מעכשיו.

20170709_152742-01-01-01-01 (1)

 

מימס