מעברים

נעלמת לך בין המעברים.
מחכה שתתקשר לשאול
לאן ברחתי.

דקות ארוכות חולפות.
אתה מותיר דמעות לזלוג
ליד קרטון מיץ תפוזים.

אני מעמידה פנים.
כל כך מעמידה פנים,
כל הפנים שלי על הרגליים.

חייטים ורתכים וחרשי ברזל
לא יצליחו להצמיד אותי
אל התמונה הזו.

אין לי אומץ
לכתוב, לרדת במדרגות,
ולהיווכח.

טול את הדבר היקר לך ביותר
וכסה עימו את השמש.
עתה שאל למה חשכו עיני.

השאר תגובה