Truth

אני לא יכולה להטיל את האשמה עליו. אין כאן כל אשמה, אבל אני לא יודעת איך להתייחס אליו, ואלינו. לתת לאדם כל כך יקר לחצות את הקו הזה, זה כמו כריתת עורק ראשי ותמיהה לגבי כישלונו של הגוף.
אני כועסת עליו כל כך כי באותה המידה בה הוא יורק לכיווני את האמת שכל כך קשה לי לקבל, הוא גם מתנער מדברים בתירוצים של השלכה. אני תוהה אם הרעל שלי כלפיו הוא אותו רעל שחשבתי שאני מקבלת ממנו.

אין לי שליטה, או אם לדייק – אין לי את אשליית השליטה כשאני כל כך רחוקה. כולם עושים ככל העולה על רוחם במקומות אחרים, ואני יושבת בבועה ומחפשת סיכה שתשבור את הסבון. אני לא מרגישה נלקחת בחשבון.

גאות עוברת מעל מעגל החול שלי.

מימס

Socket 3

21:35
להישען קדימה ולהקשיב לשיחות הנוגעות אלייך. להתכווץ בחשש ולסגת. למה אנשים בכל מקום מדברים, ולמה אני רצה אל הדלת?
אל תגידו לי, אני כבר יודעת.

15/3/06, 09:13
"כמו משיח בועל [גואל?] אותי על מיטת קוצים
ולהבא כשתאכל בובות במקום פנים
לפחות תדע את מי להאשים
וכשתשכיבני על מיטות מזמרות
דאג שידייך יהיו נקיות"

20/3/06, 00:05
You mean to say I can bruise you?

The power of saliva vs. the power of heartbeat
It's spitting in the mirror and falling in love with my reflection

23/3/06, 23:58

זה קצת כמו לנסוע לתל אביב בלי איפור, עם האנגאובר וחום. לחייך למצלמה חברית ולגלות את התמונות החיוורות משוטטות באינטרנט בשעות לאחר מכן.
זה קצת כמו לשבת איתך בשולחנות של מקדונלדס בסנטר ולהשקיף על שלטי הפרסומות. לספוג את החום דרך החלונות. לבהות אחד בשני בעייפות ולשתוק, כי שנינו חסרי סבלנות, וחבל שאני לא מעשנת, כי צללית של סיגריה היתה מתאימה.
זה קצת כמו לבהות בתקרה כשאתה יושב ממש לידי. זה קצת כמו להסיט את המבט אלייך ולגלות את עינייך נעוצות בחוזקה בנקודה על הקיר.
זה קצת כמו לקרוא מכתבים בתיבה לא שלך. מציצנות, סקרנות, פחד מפני חדירה לתודעתו של אחר. זה קצת כמו לדעת דברים לפני שהם נאמרים בקול.
זה קצת כמו לשבת מולך, על הספסל בסנטר ולהביט בדיזינגוף מלמעלה. זה קצת כמו המבט העייף שלך, והאנחות השקטות שלך, ולהרגיש לא רצויה.
זה קצת כמו שני צללים מול חלון. אחד מפהק ושני מעשן.

24/3/06, 00:06
קיר לבן וספסל. אנחנו על הספסל, שותקים, בוהים בחלל הלבן שמולנו.
אתה מגרד באף ומפהק בקול. בדלי סיגריות מפוזרים בחוקיות מופלאה לרגלייך למרות שאינך מעשן. מבטך משועמם.
אני מסתכלת עלייך מפהק ומישירה מבט בחזרה אל הריק. מבט עצוב ומבקש חמלה נפרש על פרצופי. אולי אני לא רוצה לבהות בכלום.
גם אתה קצת כלום.

יושבים על ספסל שעומד לפני קיר לבן. בכל רגע השמש עתידה לזרוח מעל לראשי ולהביא עימה סחרחורות וחולשה. כי ככה היא, השמש, קצת כואבת בעיניים.
מתקרבת, משעינה ראשי על כתפך ואתה מביט בי לרגע, מופתע. עיניי נעצמות ואתה משלב את ידייך.
גם אתה קצת עצוב.

זה הגהנום שלנו.

מימס

That's Entertainment

כשאני יושבת איתך במכונית ואנחנו צוחקים, זה מרגיש כאילו שום דבר לא משנה חוץ מהרגע הזה בדיוק. התגעגעתי אלייך, אבל אתה לא תדע.

אנחנו שומעים שירים של The Who ואתה אומר לי כמה הם מוכשרים. אני מביטה בך ומחייכת, מסכימה עם כל מילה. אתה פותח חלון, פותח את הלב, פותח שרידים של שיחות ותפרים בברכיים.

רק שנינו, במכונית שלך, מקשיבים למוזיקה, צוחקים, מתנשקים, שוכחים.

שוכחים.

מימס

למימס,

באמת את צריכה שאני אגיד לך שאת שוברת מוסכמות?  או שאולי, את בעצם רוצה שאגיד לך שאת אדם  שונה, מיוחד? אני לא מאמינה שהשאלה הראשונה היא זו שדורשת תשובה. את בודאי יודעת שאת שוברת מוסכמות – גם כי את רוצה לשבור אותן, וגם מתוך התגובות השליליות שאת מעוררת, לפעמים. אבל השאלה השנייה- אולי זו השאלה שניסית לשאול אותי, ואת הבנות, ואת עצמך.

המאבק שלך מקסים אותי. הדרך שבחרת ללכת בה היא לא דרך קלה, והיא דורשת איזון עדין מאוד- לשמור על הייחודיות שלך, לשאול מי את שוב ושוב (ושוב), ועדיין לשמור על היכולת להיות עם אנשים אחרים, לתקשר איתם, לתקשר את עצמך אליהם. לא סתם את שמה דגש גדול על הבעה; מאז שהכרנו אני רואה כיצד את מנסה להביא את האחרות לכך שיראו אותך, את האדם שאת, ושיאהבו.

ואת יודעת מה? הצליח לך… ממכשפה אדומה הפכת להיות מנהיגה: מישהי שמקשיבים לה, שמעריכים את הדעות שלה, את הידע שלה, את המורכבות. את לקחת סיכון – לא מעט סיכונים – והצלחת.

נכון, לא תמיד מבינים אותך. ואני רואה את הלבד שלך, לפעמים. אולי לבד בלתי נמנע (אם כי נראה לי שהוא יתמתן, עם השנים). ושואלת את עצמי האם לאנשים רגישים כואב יותר, או שהכאב של כולם כואב באותה מידה (כבר שנים שאני מנסה לענות על השאלה הזאת). אבל את יודעת- אני לא פוחדת ממה שאנשים אחרים יעשו לך. אולי אני אופטימית מדי, אבל יש לי בטחון בכך שאת יכולה להתמודד עם הביקורות שלהם, ולהישאר נאמנה לעצמך. ממה אני כן פוחדת? מהביקורת העצמית שלך. מכך שאת אומרת לנו את כמה את אוהבת את עצמך. אבל- לא יודעת. אני מרגישה שברמה כלשהי, את לא אוהבת את עצמך כמו שמגיע לך. ומגיע לך כל כך. כי כן את מיוחדת. וכן, את מקסימה, וכן, את תגיעי רחוק, אם רק תרצי.

ולסיכום – אולי למדת את זה בשיעור אנגלית, אבל אם לא (וגם אם כן), הרשי לי לצטט גדולים וחכמים ממני… 

"…I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in the wood, and I-
I took the one less traveled by,
And that made all the difference." 

 קראתי ובכיתי.