מחשבות על השקת "עניין שמיטה"

מימס וילמה - מרץ 2020

"אנשים טועים כל הזמן \ חיים שלמים \ ימים ארוכים \ של טעויות."

מתוך ספר הטאו.

+

לא יודעת אם אפשר להוציא ספר שירה בלי אגו, אבל אני בוודאי כשלתי. אני תלמידה טובה, מתקנת את דרכי מהר ומפנה מקום לגדילה, אך בכל זאת הרגש מצליף. יודעת שמצבי טוב אם בכוחי להקשיב, יודעת שלא עליי נכתבו מכתבי התאבדות של אסירים, אבל ה"אבל" הזה לא מרפה. יכולתי להיות צנועה יותר. יכולתי לדייק או לשתוק. יכולתי לומר "תודה" ברגע אחד ומהדהד, ולא ברסיסים מתרוצצים. בעוונותיי ובהיעדר נסיון, התמסרתי לאינסטינקט הגרוע של הבהלה. להשקה של ספרי הגעתי לא-מוכנה.

לא-מוכנה כי היהירות הגנה עליי. אנשים שאני אוהבת את ראייתם הגיעו ודיברו, אבל לא ראיתי באמת מי עומדים מולי. לא הבנתי כמה עליי עוד ללמוד. לא צפיתי כמה אהבה תישפך עליי, דרך ניתוחים מדויקים והבעות פנים לא-רציפות. מזל, מזל שהיהירות הגנה, כי אם הייתי יודעת אז את מה שאני מתחילה להבין עכשיו, אולי הייתי קופאת במקומי. אני צריכה להוריד את כל הכובעים, ואפילו את הקרקפות. דבר מזה לא הגיע לי ובכל זאת קרה.

+

בשעות לפני ההשקה החל מבול של ביטולים. אנשים נחמדים שניסו להתריע, לאחל הצלחה ולבטא פספוס. הזעתי כמו כלה ביום חתונתה. מילא אם היה מדובר בכינוס בסלון שלי – הייתי מורידה את הנעליים וקוראת שירה תוך חיטוט אגבי בשיניים – אבל כבר ערבתי אנשים אחרים בכשלון המתעתד. אנשים שגם כך בקושי מכירים אותי, אנשים שהסכימו להמר עליי ולהחריג אותי. ועכשיו, מסתמן שאוביל אותם אל חדר ריק, כמו כל המשוררות האנונימיות המתוסכלות, כמו כל מי שהריע לעצמו מוקדם מדי. אחר כך נעלם איש הקייטרינג, במן בדיחה על גורמי חרדה. אופיר, שהיה אמון על איסוף האוכל, איתר במהירות מושיעה וזו נעתרה. שחררתי את הצורך בשליטה, הכיבוד הגיע וגם החדר התמלא.

+

אולי אני צועדת קרוב מדי לביטול עצמי, אבל צריך להכניס כאן התייחסות אמיתית.

הדוברים שהסכימו ליטול חלק באירוע – נועה גורן, שלומי חתוכה, עמית ישראלי-גלעד, שרי שביט ואלי שמואלי – כולם, למעשה, לא הכירו אותי. נועה קוראת בנאמנות כבר עשור אך מעולם לא נפגשנו, עמית פגשה אותי פעמיים על תקן העורכת של הוצאת עיתון 77, את אלי פגשתי בחטף בערב השקה לכתב עת שערך, שרי ושלומי חברים חדשים מפייסבוק. לא בדיוק אנשים שהייתי מצפה שיחצו ימים עבורי. לבטח לא אנשים שהייתי מצפה שימחלו על טעויות.

+

נועה דיברה מהלב, כמו כדי לסגור מעגל. הצמרמורות שעוררה בי פגמו במראית העין של שוויון הנפש. איזו שותפות-גורל ארורה עלתה מדיבורה. ידעתי שאני בצרות כשהתייחסה אלינו כשתי נשים ש"כל המתנות שקיבלו רק סיבכו אותן". הערב רק התחיל וכבר הפשיטה אותי, ראתה לתוכי כאילו רקחה במו ידיה את מאפייני.

שלומי הוא ג'נטלמן מושלם. אם לשאול דימוי אקטואלי, הרי שמומלץ להתקרב אליו מצויידים במסכות ובכפפות, כי יש סיכוי גבוה להידבק באהבה. למחרת ההשקה אמר שעליי לדעת שזה לא היופי, אלא המילים שסוללות נתיב. ראה באחת את חוסר הבטחון והגיש ליטוף ללא בקשת תמורה.

השתוממתי מול החיבורים היפים של עמית, שלא נתתי דעתי עליהם. יציאה לאור כרוכה בהיווכחות בהיבריס של המודע. היא האירה על מהלכים שעוד מתבצעים ולא שכחה לקרוץ לעבר הצורך לדקור במילים.

איך בכלל להתחיל לדבר על שרי. גם כך אני כבר מסתכנת בביטול כחנפנית. יש באישה הזו נתינה של רגליים מטופפות בזהירות בלילה, ניגשות לבדוק אם את עדיין נושמת. למן הרגע הראשון נהגה בי בשמחה גדולה, בפתיחות חומלת ובחכמה שומטת-איברים. כל כך הרבה יופי במי שיודעת כמה מפחיד לאבד. נשים כמוה – כמוה וכמו נועה – גורמות לי להרגיש שמראות ענקיות מיטלטלות מצווארנו, מחזירות אור ויופי במעגל עד אינסוף.

ואלי, שנתן למילים לקוד קידה. יש הנאה גדולה בצפייה באלי מתמסר למילים, מקשיב או מקריא אותן, משחק עם הביצוע כמו חול רטוב בידיים של ילד. מתוך הקול שלו יכולתי לשכוח שאני זו שכתבה אותן. הוא שאב וגילם והוליד מחדש. יש לו תשוקה אמיתית לאמנות והיא נעתרת לרצונו.

+

אמרתי "תודה"?

+

ביום למחרת ההשקה, שי אמר שזה הרגיש כמו להיות בלוויה שלי ולא במובן העגום. הרעפה כזו היא עניין נדיר; מותר לנצור אך אסור להיבלע בתוכה. היא משמעותית פי כמה כשאת גרה בחו"ל ומרגישה מחוץ לעניינים בצורה כרונית. היא בועטת בפרצופו של חוסר הבטחון המשווע כשמי שעוסקים בה מכירים אותך דרך מילים. כל המניפולציות הרגילות לא יעזרו: הם לא באו כדי להיות מוקסמים. ואז את כושלת בלשונך ולא מצליחה לראות את השירים בתוך הספר שאת בעצמך כתבת, והם צריכים ללחוש לך מהצד אלו מהם כדאי להקריא, והם בעדך למרות שלא נשאר ממך דבר. לכי תסבירי להם ולעצמך שבדרך כלל את יותר ארוזה.

וישנו הקהל. משפחה וחברים ועוקבים מסורים וכאלה שעוד לא החליטו. ערבוביה של זמנים ואינטרסים, אך המשותף לכולם: רצון טוב. היו פרצופים שהפתיעו אותי, וכאלה שסמכתי על נאמנותם. זה לא מצב טבעי לאדם, להיות במרכז תשומת הלב, לנייד אנשים, לבקש הקשבה. ההתייצבות הזו מצאה אותי נבוכה ואסירת תודה.

+

אולי יהיה נכון יותר לומר שכמו הרבה אנשים אחרים, בשעה של ריגוש אדיר גם אני מילאתי את האוויר במילים מיותרות, שכובד משקלן הצניחן אל הקרקע במקום לאפשר להן לנסוק ולהיעלם. גם אני חטאתי ביוהרה וביומרה ובהתגוננות, בנסיון למצוא חן, להרשים בידיעותיי ולמרפק לעצמי מקום בשולחן.

כשאת נמצאת במחיצת אנשים שיודעים – ולא אנשים שחושבים שהם יודעים – הם נוהגים בך ברוך ובחמלה ובסבלנות. הם מביטים על הטעויות שלך כמו על ציור יפה, שתכף יעלם תחת שכבה אחידה של צבע למען הזדמנות שנייה. את מחרחרת לכיוונם בעקה גדולה ומתרפסת, והם מכווצים את גבותיהם בבלבול, אומרים שאת יפה נורא.

אנשים טועים כל הזמן. מדברים מבלי להבין. חורגים מתחום סמכותם. התרגשות כזו משחררת כלבים מכלובים.

+

אם למדתי משהו מהביקור הזה הרי הוא שעליי לשכלל את הצניעות. לא כי לא מגיע לי לקבל חיבוק או אהבה, אלא כי הצורך המופקר לשרת ולרצות ולדעת-להעיר-על-הכל גורם למחסור בשינה. כתבתי שירים שלא משרתים ומרצים, ובכל זאת אנשים מסכימים לומר עליהם דברים נדיבים. כעת מוטל עליי לפייס בין הדוברת לבין המשוררת, ולסמוך על אחרים לראות שאחת הן.

לא יאה לצטט את עצמי, אבל אם לא עכשיו אימתי: ב"מכתב אהבה לזיו" כתבתי ש"ההיענות עושה לי משבר זהות", ואולי אפשר לסכם את כל הפוסט הארוך הזה בתור תגובה מבולבלת לאהבה. הטעויות ימשיכו לבנות את אופיי, אנסה להיות רגישה ולא רגשנית, ואולי עוד אצליח להאמין שמה שיש לי מגיע לי. אני רוצה להודות – בהתכוונות גמורה וללא רעד – לכל מי שרכשו את הספר מאז יצא, לכל מי שהגיעו להשקה או התעניינו בה, ובמיוחד לנועה, שלומי, עמית, שרי ואלי שנתנו לי להרגיש ההיפך ממנותקת: מחוברת, הכי מחוברת וראויה.

מימס

2 תגובות בנושא “מחשבות על השקת "עניין שמיטה"”

  1. מרגש.
    מצטערת שפספסתי, שמחה על החיבוק שחווית.
    הדימויים שלך כאן יפהפיים ואותנטיים, ועוררו אצלי המון הזדהות.
    גם המילים של נועה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *