כל הפוסטים בקטגוריה “כללי”

מצוף אקלים

הגעתי לכאן, לבית שאהובי וילדיו מזהים כבית המשפחה, בלילה לפני יום הולדתי. לא פורצת, אורחת קרויה שמוזמנת לעתים. בשבועות לפני הגעתי לא הקדשתי לכך מחשבה מפני שלא היתה לי שהות לחשוב. הזדרזתי בסיום התואר. גם כך כל השנה האחרונה חתרה לשילובי הכפוי בחייהם של הילדים, עד שקיבלתי את ההחלטה לתת להם ולי עוד זמן. מה זו עוד שנה אחת של מעברים מפה לשם, של תואר שני, של ברקזיט, של התוודעות. הנצח גם כך לצדי.

בתחילה חשבתי שאני איזו אלטרואיסטית גדולה, אישיות בוגרת ומאפשרת שרואה את טובתם לפני טובתי. אחר כך התיישבתי על כסא הפסיכולוגית שלי – חצי שנה לאחר שסיימנו – ולראשונה הבנתי את תחושת המחנק שאחרים מדברים עליה. שתזדיין ההכלה. שיזדיינו נסיונות השילוב. כל ארבע גפי ממיינות אשפה שלא יצרתי. ריח אגו מקולקל עולה בנחיריי. כולם מריחים אבל איש אינו רואה. אז די, שיתפרק הרקבון הזה ואני אבוא נקייה. לא רוצה שתידבק בי המיאזמה.

כל הזמנים המעורבבים הללו – הלילה לפני, בשבועות קודם, השנה האחרונה, בתחילה – עיסה של נסיונות להציב דדליינים לנפש. לא לנפשי-שלי דווקא. נסיונות שאני נרתעת מהם בשגרה, אך בכל זאת מותר לתהות איזו שגרה היתה לי בשנה האחרונה. סיימתי את התואר שלי, בדוחק, בנעימים, במחשבה שכל המאמצים הללו יותמרו למעבר להולנד. הצלחתי למצוא כמה חברים מקומיים, גם הם בין עולמות. אחר כך המציאות חשפה שיניה: הכל אישי, שום דבר לא אישי, זה התפקיד שאת תופסת, תמשיכי להיות מקסימה כמו שאת, יש לדברים אפקט מצטבר, ילדים לא שוכחים מי היה טוב אליהם. אל הקולות מחוץ נוספו קולות מפנים: אל תכתבי על זה, אל תשימי הכל באינטרנט, הפעילי שיקול דעת, גם הם לא אשמים. אז במשך שנה שתקתי, לא עדכנתי את הבלוג הזה, התמקדתי בסיום התואר ובכתיבת שירה. הכנתי כתב-יד ורפי וייכרט המליץ עליו. עוד לא עשיתי כלום, אבל אמרתי לו שכן כשהתעניין. עוד לא מצאתי כוחות להתעסק באפשרות האכזבה, כי נלחמתי להצליח בכל כך הרבה דברים.

זיו הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ויהיה נכון גם להוסיף שאני הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כנראה שלא במקרה הוא הופיע ברגע הראשון שבו לא רציתי זוגיות, לא רציתי לחפש אופני השתלבות בחיים של אדם אחר, לא השתוקקתי לרפד את הפחדים הקמאיים שלי באינטרסים של אחרים. זיו ביקש להשתתף בדיוק ברגע הלא-נכון, אך בסבלנות וברכות אין-קץ הצליח להפוך אותו לאגן הגדילה הכי משמעותי שחוויתי. רציתי להיות טובה לזיו אבל לא ידעתי איך עושים את זה בלי להיספג בתוכו. הוא נטל את ההתנגדות שלי והקשיב לה. ליטף את ראשה בזהירות. חיבק כשבעטתי. וכשהגיע הרגע בו יכולתי לראות את זה – את הנדיבות האינסופית של הגבר הזה, את החמלה והעדינות והתחכום – רציתי להיות שלו כפי שהראה לי: חומלת, עדינה, מתוחכמת.

השכנתי שלום בין ההסתמכות על אופיי הטוב ומראי המצודד לבין יכולותי האינטלקטואליות, הרגישות הגבוהה, הדיוק בזיהוי. השכנתי שלום בין המלקות שאני מגישה על גבי לבין היכולת לומר, באמת ובכנות, שאני אישה מרהיבה, מאתגרת, קשובה ונדיבה. כמו במנטרת זן, אני אחת עם העולם. השלווה המנטאלית ממלאת בורים במדרכות. ובכל זאת הדרך לא סלולה, וכך הגעתי לבית המשפחה בלילה שלפני יום הולדתי.

בית ישן לאהבה חדשה. אפשר שקורי העכבישות שבו נטוו בזמנים אחרים, אולי כשעוד שכנה כאן אהבה אחרת. אישה אחרת קבעה את גובה מתלה המגבות ואת מיקומי המסמרים בקירות. אני נכנסת אל ביתה, כמו אל תוך קבר שלא נחפר עבורי; אל מרחב שההחלטה היחידה בו היא אם להיות או לא.

מסילות המקלחת שחורות בעובש שמזכיר לי את בית הורי. אני מדמיינת את מברשת השיניים שאאחוז בידי, טבולה אקונומיקה, כשאחוש שזה מקום בשבילי לנקות ולא רק להתארח. את מכונת הכביסה אני מעריכה, יש לי כזו גם בחיפה, אבל הריח שעולה מהתוף מעיד על צורך במחזור או שניים עם חומץ לבן. אני רגילה לגור לבדי, במקדש סטרילי שאיש אינו מחבל בו, מרחב של גדילים על כריות נוי וכדי חרס צבועים כחול, ופתאום מכל עבר נגלים שפשופי שנים מחרישי אזניים.

אמרתי לזיו שזה מוזר. "מוזר" זו לא מילה שאני מרבה להשתמש בה אחרי שנפגעתי ממנה כמה פעמים. זיו הזכיר שהעביר לכאן את המיטה שלו, מהבית הקודם, "זו שקניתי בשביל שנינו, עם מסגרת שאפשר לקשור אותך אליה." (אני תופשת שכתבתי "המיטה שלו", ומתלבטת אם לתקן ל"שלנו.") גם הציע שאפשר לרפד את הספה מחדש בבד שמוצא חן בעיני. הצבע הנוכחי באמת לא מתאים לשטיח שבחרתי, זה שנסענו עד אוטרכט בשביל לקנות. הוצאתי מהמזוודה איור ממוסגר של חיפה, שיריח פה קצת מבנייה צפופה. על הקיר תלה פוסטר וינטג' שקניתי פעם. על שולחן האוכל מפוזרים פלייסמטים באיורי עלים טרופיים, כמו אלה שמעטרים את כיסוי הטלפון שלי. גם עציץ האלוורה הקטן עבר דירה, ונח על אדן החלון במטבח. אפשר לנסות לומר שנכנסתי לתוך חלום שבור של מישהו אחר, ועכשיו רגלי מונחות על שולחן הקפה. אולי אין פה פלישה, אך יש אלימות.

לא ישנתי טוב וברכות יום ההולדת בטלפון לא הסכינו את הסביבה. כל כך הרבה חברים אותתו שאני חשובה להם, אך לא הצלחתי לתרגם את האהבה להקלה. החיים שהתאמצתי לבנות בישראל הם צפצופי הודעות באמסטרדם. זיו חיבק אותי ונעצב שאני במצב רוח נמוך. הוא אומר שיעשה הכל, אבל בדרך כלל אני לא מאמינה לזה. לא כי הוכיח לי אחרת אי פעם (אם יש משהו שאפשר לומר על זיו בבטחון גמור, הרי הוא שמדובר בגבר גמיש, שנכון ללמוד ולהשתנות ולהעמיד את התנאים הטובים ביותר שבכוחו), אלא כי חרדת אי-ההשפעה שלי גדולה ומכרעת. אני צריכה להיכנס לחדר ולהרגיש את האוויר נעמד דום. קונטרול פריק של חלקיקים ושל תודעות. לא ניצבת בסרט על חיים של מישהו אחר. לא זורמת, לא בוחנת. מארגנת הכל לשביעות רצוני ורק אז נכנסת.

זיו לקח אותי לקפה אהוב, ישבנו בשמש וצנוברים נפלו אל צלחתי. סטודנטים שלא אלמד במחיצתם הלכו יחד בקבוצות קטנות. ההולנדיות לא מנקרות-עיניים אך תמיד מסודרות. אני חושבת לעצמי שגם אני רוצה להיות מסודרת, עם מלתחה נוחה אך מרשימה כדי לאזן את התלתלים הפרועים. השמש משמחת אותי; בלילה היה קר וקמתי קצת מצוננת. זיו הציע לקחת אותי לשופינג אבל אחרי שעה שנינו התחלנו לסבול מהשוטטות. אחר כך נסענו לאיקאה, לקנות מצעים חדשים, מגבות, ושמיכת פוך גדולה כדי שלא אתקרר יותר. הוא צחק ואמר שזה מצטרף אל מתנת יום ההולדת שלי, כי נמצאתי נבוכה מול ה"גוגל הום" שקנה לי (ביקשתי ממנו שוב ושוב לספר בדיחות ולהקריא את ההורוסקופ היומי, לא משוכנעת שהבנתי לאיזה "הום" הוא שייך). כמעט בכיתי מהאפשרות שהעלבתי את זיו. בכל פעם שאני מעליבה אותו, אחת מבהונותיי מיד פוגשת ברהיט כבד. אני צוחקת ששומרות עליו רוחות גדולות ומלאות נוכחות, ומעדיפה לא להתעסק איתן מהבעתה. זיו אומר שהרוחות הגדולות הביאו אותו אליי, והן בעדי.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במקווה מים רחב ידיים. התחבקנו בשקיעה וצפינו באווזים קוראים זה לזה במעופם. קרוב לקו המים, בגדה החולית, מישהו הקים אנדרטה תחומה בנוצות מזדקרות. מי שתולים את זהותם בחומר לא יודעים שאפשר גם לגעת ברוח. נתונים על צפיפות חוטים מערסלים את הגוף, אבל לא נותנים לנשמה ערה מנוחה. אני הופכת את התזוזות בתוכי לשקופות לעולם, וזיו אוהב אותי כאילו נולדתי בלי פחד. כששבנו, הבית החל להיראות פחות מהוה וההסקה חיממה הכל.

בלילה עשינו אהבה עד שהסתחררנו ולא הצלחנו לנשום. הוא אמר שאי אפשר להתרגל לזה, לא משנה כמה זמן עובר. התנשקנו גם אחרי שכיבינו את מנורות הלילה לישון. נרדמתי מהר תחת השמיכה החדשה. בבוקר הפעלתי את מכונת הכביסה – זו שהיא כמו שלי, רק בהולנדית – וירדתי למטה ללטף את החתול הכתום המגרגר. הוא מקבל אותי בחוסר שיפוטיות שאינו אופייני: זרה שאוהבת כלבים, לומדת איך לפתוח את כף היד כדי לאפשר חיכוכים ידידותיים. ליד מכונת הקפה נחו קרואסונים מאהובי, שהתעורר מוקדם מדי ויצא להשלים את קניות היום. העברתי את הכביסה הרטובה למייבש והתיישבתי על הספה האדומה שאני לא אוהבת. אני בת עשרים ותשע, כמו מצוף אקלים על מים. לא מתוכננת לתעופה ולא מסוגלת לשקוע. מספרת לאנשים על דברים שעתידים לקרות, ולפעמים אולי מצילה חיים.

מימס, 29

מימס

מעברים

נעלמת לך בין המעברים.
מחכה שתתקשר לשאול
לאן ברחתי.

דקות ארוכות חולפות.
אתה מותיר דמעות לזלוג
ליד קרטון מיץ תפוזים.

אני מעמידה פנים.
כל כך מעמידה פנים,
כל הפנים שלי על הרגליים.

חייטים ורתכים וחרשי ברזל
לא יצליחו להצמיד אותי
אל התמונה הזו.

אין לי אומץ
לכתוב, לרדת במדרגות,
ולהיווכח.

טול את הדבר היקר לך ביותר
וכסה עימו את השמש.
עתה שאל למה חשכו עיני.

בעלי חיים

אורו הכחול של השעון הדיגיטלי ממפה קלושות את גבולות החדר. אתה ישן לצידי, נשימותיך עמוקות, מובילות, מוכנות לקרב. חיה גדולה שוכבת כאן.

אני חיה קטנה, חיה של עשב. העולם רחב-ידיים בשבילי. ואני לא מצליחה להירדם, והאור הכחול מורה אפס-שתיים-שלושים. תקרת הגג הנטויה מעל ראשי יוצרת תחושה של מחנק. הכל נמצא אבל דבר-מה חסר. אני יודעת שאתה תשאיר אותי לבדי, ויהיו לי הרבה חיים לחיות בלעדיך. עשרים שנים מפרידות בינינו, עשרים שנים בהן העמדת שני ילדים שלא יהיו חייבים בהשגחתי. ואיך אתה יכול להשאיר אותי לבד כשאתה יודע שהנוכחות שלך ממלאה בורות רבים של מציאות, ואיך אתה יכול להסכים ללכת לפנַי, עטוף מקוננים ודורשי שלומך, להפקירני לשארית הסוף הארוכה. אני חיית עשב קטנה, יוסף. אני חיית עשב קטנה.

אני רוצה ילד ממך.

אני רוצה ילד שיראה כמוך ויריח כמוך וישא את שמך. אני רוצה שישאר לי ממך עד לרגע שלא אדע. והבדידות הקיומית שכתבו עליה סרן ואלבר וז'אן-פול ואתה, היא מפלצת מצחיקה ומשונה. לא משנה כמה תחרוט בה, היא נשארת עצומה. וגם אם תסביר לה את עצמה, היא נשארת מפחידה. וגם אם תפנה את המבט, היא לופתת בצווארך. ובלילה היא לא נרתעת ממך, האור הכחול לא מצליח למפות את גבולותיה. אז אני בוכה. אני בוכה כמו חיה מבועתת אבל השינה מגנה עליך מפני המראה הנורא. המראה הנורא של אישה שרוצה. שפוחדת מהלא-נודע, מהזקנה, מהבלעדיך. אישה שפוחדת להעירך.

השעון הדיגיטלי מורה אפס-שבע-עשרים-וחמש. המפלצת איננה, אבל השאירה טביעת רגל על מצחי וגרוני ובשקע החזה שתמיד כואב כשאוהבים. אתה ניגש אל ארון הבגדים ואני שולחת יד אל מחוץ לשמיכה, כמו אדם שטובע בתוך עצמו. "אני רוצה שתעשה לי ילד", אני מבקשת בכוחות יחידים, עצומת-עיניים. אתה מחייך, נושק לכף ידי, פוטר את הטביעה כתנומה.

אחר הצהריים אנו שרועים על הספה. אתה שוכב על גבך, אני יושבת עליך ברגליים פשוקות, צעירה מדי, מסווה בהלה בהלצה. אני מספרת לך על הלילה, ופתאום תקרת הגג הנטויה מופיעה זעירה ועמוקה בעיניך, לא רחוק מבבואתי. אתה לא רוצה עוד ילדים, אבל רוצה אותי, וגם אני ילדה. "תגידי מתי ואיפה", אתה חותם, ומגביה את התקרה.

IMG_1608-01-01-02_S

 

מימס

28

לפני כמה שבועות אמרתי לבלונדיני שישב לשולחן שעוד לא מצאתי את הדבר שיגרום לי להפסיק להתבונן. הוא חייך מן חיוך מריר של הזדהות, ברגע יחיד שהבליח אמת נוגעת ללב מבעד לקירות העבים של המתיחות, ושל עוד רגשות שבכוחי להשליך. בכל שנה, תקופת הטרומולדת מזמנת את תחושת המחלה, אי שקט שמתפשט כמו גז דליק בחדר, נטול ריח או מימדים קלים לפענוח, כמו רהיט ישן מתחת לסדין גדול. אני כותבת הרבה, לעיני בלבד, מנסה לתמלל את מה שמנוסה בבריחה ממילים. התבוננות לא משרתת את הפורץ הזה, וגם לא את בעלת הבית.

אין לי צורך להתרפק או למדוד כמה התארכו כפות רגליי. אני שונאת סיכומים לנפש. הם תמיד נקראים לי כנסיונות אבודים מראש להעיד במשהו על הפנים, אך במקום מעידים על היאחזות במוסכמות שמשרתות יומני נעורים ולא אנשים בוגרים ומורכבים. אין לי קמטים לגהץ, אני בן אדם. וביקורתית כלפי הכל, גם כלפי זה. מגלגלת עיניים מהחלטות שאחוזות בתאריכים, קווי זינוק שרירותיים למילוי צרכים עדריים. דתיות בת-זמננו, אמונה טפלה. ועוד קללות. ועוד השלכות.

ובסוף, מתוך הלחץ לזוז, נשכחת אמנות העמידה. וכל מה שאיתן מצר היקפים. וכל מה ששליו מודד זמנים. ובכלל, אני תמיד צריכה להיות קצת שונה. אז אני לא אוהבת סיכומי שנה, אבל כן יכולה לספר על יום האתמול.

החלטתי לבלות את יום הולדתי בגפי, בביקור במוזיאון האמנות. היה לי יום חופשי וירד קצת גשם, והבחירה הקאונטראינטואיטיבית להעביר יום כזה לבדי מצאה חן בעיני. בשנה שעברה, בנסיבות פחות חיוביות, מצאתי את עצמי מתקשטת לכבוד צפייה סוליטרית בסרט סקנדינבי במוזיאון טיקוטין, וההתנסות מילאה אותי ברוגע בעיצומו של יום אומלל מאוד.

הרוח סערה בתלתלי ובפנים חפות מאיפור עליתי על הרכבת מתחנת מעונות הסטודנטים אל מרכז העיר. נכנסתי פנימה מבלי לקחת מפה, נכונה למצוא את דרכי דרך גרמי המדרגות וההיכלים הגדולים, בחיפוש נלהב, כמעט אירוטי, אחר מגדלנה של קריוולי. הזדמן לי לכתוב מעט לאוניברסיטה בהשראתה, והמרצה החביבה עליי ד"ר נ' הקסימה אותי בסיפור אודות מפגשה הראשון עם הפתיינית הזהובה לפני כמה שנים באותו המוזיאון ממש. האיקונים של סוף ימי הביניים בישרו שאני באגף הנכון, כשבכניסה אל אחד החדרים היא נגלתה אליי לפתע, חיזיון מוזהב בעור שנהב. עיניה אפורות ושלוות, יודעות-כל תחת עפעפיים כבדים. שיערה ושמלתה וקנקנה הזהובים מסנוורים על רקע הקירות הכהים של החדר. לא יפה. הכי יפה. לא אישה, אלא התפעלות צרופה, גדולה מהזמנים.

הבנתי באחת את התרשמותה של ד"ר נ'. התיישבתי על ספסל וכתבתי מיד לד"ר ס' – שגורם לי למתוח קווי עפרון בספרים שהבאתי עמי לאירופה – וסיפרתי לו היכן בחרתי לחגוג את יום הולדתי, ומה רבה פליאתי ממגדלנה. השיב שגם הוא אוהב את האיטלקים, ושמח לשמוע שאני ברייקס. אני חושבת שזו הסיבה שאני נהנית ממוזיאונים כל כך: החופש הפשוט להתפעל – בלי ציניות – מאיזו פסגה אנושית. לא רק של האמן, אלא גם של משמרי דרכו. מישהו זיהה שבכוחו של אדם אחר ליצור דבר-מה כה יוצא דופן, כה מפעים וחכם ונכון, עד שנכרע להגן על הדבר ולשמרו למען יהנו ממנו גם אחרים. זו גם הסיבה שאני נהנית מהלימודים. חרף הקשיים שהם מזמנים לי – ניהוליים, כלכליים ואחרים – הם מאפשרים לי חוויה דומה לחווית השיטוט במוזיאון, חוויה שיש בה גילוי.

הפליאה לא תמה באגף הכהה של ימי הביניים. היא המשיכה אל בקבוקון מלחי הרחה בעיצובו של פליז, וכמעט שבכיתי מרוב אושר כשנגלה אליי במקרה, שנים לאחר שנתקלתי בו בספר אר נובו. נהניתי גם מקונכיות נאוטילוסים שעוטרו כגביעים מרהיבים, מיציקות גבס שיצרו אנתרופולוגים מפניהם של העבדים באיים האנטילים, ומאיוריה של מריה סיבילה מריאן שגיליתי לראשונה בגנים הבוטניים בלונדון. ובכל זאת, הפליאה הגדולה ביותר הופנתה למבקרים, לצורות הגיאומטריות שהם יוצרים במרחב כשהם מתבוננים ביצירות אמנות, או כשהם מתקפלים באפיסת כוחות על ספסל. מצאתי את עצמי מצלמת אותם יותר מאשר את היצירות שרציתי להעמיק בהן.

ברגע קטן נגלתה אליי גינה חיצונית ובה חוטמיות לבנות שעמדו בגבורה מול הרוח. התיישבתי מעברה השני של הזכוכית וצילמתי תמונה אחת, פשוטה ומוארת, כדי לזכור יופיה של התבגרות.

IMG_1439-01-02-01

בחלוף כשלוש שעות יצאתי חזרה אל הרחוב. הגשם המתנדנד וסוף עונת התיירות השאירו את הרחובות ערומים למחצה. אכלתי בייגל גבינת עזים ודבש בבית קפה קטן, והמשכתי בהליכה רגלית עד לכיכר המרכזית, שם עליתי על רכבת חזרה אל רצפת עץ יבשה. כל אותה העת הטלפון רטט ללא הרף בתיק, נרגש להודיע על ברכות יום הולדת מהבית. ואכן, הרגשתי עטופה ואהובה כפי שלא חשתי שנים מספר, ולא היתה סיבה לחתום את השנה, כי הלב פועם פתוח.

מימס

יש איזה צורך

יש איזה צורך מתגונן, לנסוק.
להיות הכי טובה בהכל.
להמית בקריצה או במציצה.
לכתוב את מה שאף אחת לא יכולה.

לשמור על ההיקפים צרים ועל המחשבה רחבה.
לשתוק עד שמגיעה המילה הנכונה.
לרפד כרית באנטגוניזם, להגביה הישיבה.
לשמור על הלב ועל כפות הרגליים, ועל העין רגישה.

להגיש תה וסקרנות לשודדי דרכים ועריסות.
להתאהב במה שיש, ובמה שלא יהיה עוד.
לחמול, לא על עצמי, וגם לא על בדיחות גרועות.
להציע את מה שהיית נבוך מכדי לחלום.

ויש מכונות גדולות שמקפלות גליונות לספרים.
ויש במות קטנות להקראת שירים.
ויש מצלמות שתופסות, לטובת מי שלא נמצאים.
אבל אין מה לתפוש, תופשים?