קטגוריה: כללי

אנו משליכים אבנים אל תוך בני אדם אחרים, מבקשים למדוד את עומק הנשמה.

ישנם מכתשים ובארות ובולענים, אך גם דליי מים רדודים, מתיזים, ניתנים לריקון ולנשיאה ביד אחת.

הטרגדיה, אולי, היא בבחירת אבנים קטנות וחרישיות.

מימס

1. "ספרי לי מה את עושה" ביקש אחמד, כשנטל את המחט ונעצה בזרועי. ידיו רעדו ועיניו היו אדומות בחולי. ניכר שהסיפור לא עניין אותו כלל, אך הוטלה עליו החובה למנוע את עלפוני והוא הקדיש את עצמו במלואו למשימה.

2. חשבתי שאני רגישה לגלוטן. מתברר שאני רגישה לכרטיסי טיסה.

3. "יש לך תת פעילות של בלוטת התריס", קבע הגניקולוג. "בעוד שלושה או ארבעה חודשים רופא המשפחה שלך ישלח אותך לעוד בדיקת דם."
"ומה התסמינים?"
"עלייה במשקל, עייפות…"
"אה, כל הדברים שכבר יש לי?!"
הוא צחק בקול רם, מרחיק את פיו מהנרתיק הפעור שלי.
"את תבלי בריבייריה, ניס מדהימה."

מדהימה ומעוררת פלצות, כמוני.

4. אכלתי לפחות ארבע מנות פתיחה לפני שהתפניתי לשעתיים של ריקודים על הרחבה. אחד המוזמנים, גבר כבן ארבעים, פאסיבי ומקריח, התבונן בי רוקדת במשך שעות. כשמבטינו התלכדו נדמה היה לי שרצה לגשת, לבקש שארקוד איתו, אך במקום המשיך לנעוץ בי מבטים ולחייך בתחינה. ריחמתי עליו, אך יותר מכל ריחמתי על עצמי: יכולתי להעניק לו את מבוקשו, אך בחרתי לרקוד בדיוק מחוץ לטווח הנגיעה.

5. מרגע שחדלתי לרקוד עלו בי תחושות רעות. "אכלתי יותר מדי", התאוננתי, "לא הייתי צריכה לרקוד כל כך הרבה. אולי לא שתיתי מספיק. אני צריכה לנשום אוויר." לפתע נזכרתי: "בלוטת התריס שלי עושה בעיות!" ועוד לפני שהוגשו הקינוחים נסענו הביתה, להשכיב את הבלוטה לישון.

6. "באיזה שבוע את?" שאל גבר שזוף מאוד שישב בקרבת המחצלת שלי.
"37, כבר כבד לי." ענתה הבטן ההריונית לצידו.
"אין, אין כמו הרוסיות; יש להן גוף טוב גם אחרי שתיים, שלוש לידות."
"אבל אמא שלי השמינה מאוד אחרי הלידה!"
"לא כמו הישראליות." חתם במומחיות.

 בחזרה על המחצלת שלי, כיסיתי את ראשי במגבת ונרדמתי.
הבוקר, הישבן שלי אדום כמו העיניים של אחמד.

מימס

"הקעקועים האלה עושים אותך ערומה."

אני בובה לכודה בתוך תודעה של בן אדם.

מימס

זהו העצב שלא יודע לנדוד, לעזוב, לארוז פקלאותיו ולהתחיל מחדש במקום אחר. זהו העצב שארוג לתוך קו הריסים העליון, מסוכך על האופק ומלכלך מעט את הנוף. כשרוצים לנחם את הבלתי ניתנים לניחום, אומרים שזה עצב של אינטליגנציה. עצב נאמן. עצב דביק כמו שרף.
כמו עמוד שדרה עקום, הוא תומך בגוף לו הוצמד, אך לא בלי מנה הגונה של כאב.
*
כשענני האבק שוקעים ומתקבעים כבוץ טרי על הקרקע, אפשר לראות בבהירות אל קצהו המרוחק של השדה, שם עומד יריב חזק בעל תושיה. אפשר להניח לנשק לשקוע באדמה הלחה, להניח לסיבות שהובילו לקרב, להניח לאגו הפצוע להתאושש בין ידיים מוכרות. לשוחח על מזג האוויר שהשתנה פתאום, כי הנשק כבד, ונעים הרבה יותר לצעוד תחת מטריה בשניים.

מנחם ומוזר להכיר מחדש. להתבונן ולהתמודד עם החורים שפערת ביריבך, להציג את פצעייך כעדות לסבלך שלך. לחבוש פתחי כניסה ויציאה, לחייך במתיקות, לזכור את ימיה המרירים של הלחימה. לבקש מחילה, ליפול על כתפו, לגונן על הלב, לקבל את ההתנצלות. לפנות את השדה למתמודדים הבאים, להאזין לקולות התותחים ממרחק בטוח. להודות לאל הטוב. לצעוד במשעול. להתרגש.

כמו מעשה אהבים עם מאהב מוכשר מן העבר. הזדמנות שנייה לשנאה שרק אהבה יכולה לה.
*
השבוע למדתי לדרוש את חזקתי על עצמי.

מימס

בחטיבת הביניים זכיתי לפטור מריצות בשיעורי חינוך גופני, מחשש שאפגע בעמוד השדרה שלי. בתוך כך, נדמה שאין לי עמוד שדרה כלל.
אין לי מושג מניין מגייסים אצנים את הכוחות לתעות דרך עוד קילומטר ועוד אחד, כשאני כל כך עייפה בשכיבה.

מ', אמא שלו ואני טסים לניס בחודש יוני. זמן רב רציתי חופשה חמימה, לאורך חוף ים-תיכוני אחר. אני רוצה ללגום יין לבן, לרבוץ בשמש בניגוד להמלצות, למעוד על רשתות דייגים ולתת לבריזה לדגדג אותי מתחת לשמלה. הריבייריה הצרפתית מגלמת את פנטזיית החופים הסלעיים שלי, וניס מציעה שפע הזדמנויות לגילויים תרבותיים. מובן שנתור את מונקו. אולי נזדמן לקאן. על כל פנים, נצפה ביאכטות במפרץ ונחליק על חלוקים בחוף ונאכל דגים לארוחת הצהריים.
רכשתי כובע רחב שוליים, משקפי שמש חתוליים ושלושה זוגות סנדלים עם אבנים במקום רצועות. יש לי דרכון אירופאי בתוקף, ציפורניים בגוון פסטל ואני צריכה לתת למחשבות שלי פטור מריצות.

בשבוע האחרון ביקרנו בחוף פעמיים. שכובה על מחצלת, כבשתי פניי במגבת נקייה והרשיתי לעצמי להיאבד ברחשים סביבי: הרוח מכה בשמשיות, ילדים משתכשכים על קו המים, גלים רחוקים מאיימים בתנועה.
לפני מ', לא ביקרתי בים קרוב לעשור. הייתי משוטטת בטיילת, חשה בדאודורנט שלי נשבר תחת השמש היוקדת, אך לעולם לא הייתי עוטה בגד ים ורוחצת. לאחר שחתכתי את ירכי התביישתי בצלקות הלבנות הגדולות שנמתחו לרוחבה, אותן לא רציתי להסביר או להצניע ברגע של מודעות עצמית. כעת כשקעקוע גדול מכסה אותן, אני מקוננת על הזמן האבוד.
ישבתי בקו החול הרטוב, כפות רגליי מתחפרות בין צדפות וקצף גלים. מרחתי את החול על רגליי, בצורות, בקווים, בטפטופים. הייתי לבדי עם החול באותו הרגע, מרוכזת בצבעו העמוק ובמרקמו המהתל, רגע רווי מי ים ורגע יבש וחסר חיים. כמו ילדה שמגלה את מה שהייתי אמורה כבר לשכוח, ביקשתי להתחבר מחדש לחול ולמים. קונספט טריוויאלי עבור מי שאינם פוגעים בעצמם.
גלגלתי את החול בין ידיי בלי מטרה, מניחה לו להתקבע תחת ציפורניי וכמעט שפרצתי בבכי. איזו קלישאה נוראית זו היתה יכולה להיות, לו היו דמעותיי מוסיפות למליחות הים התיכון.
אחר כך דילגתי אל עומק הגלים וגל גדול הסית את חלקו העליון של בגד הים שלי, חושף אותי לעיניי כל. מ' קרא ממרחק, "תסדרי את זה" אך אני לא הבנתי. הפטרתי, "הכל בסדר" והשדיים הקטנים שלי הגישו עצמם לכל באי החוף בגאווה.

חול וים, חול וים,
אבן השתייה של העולם.

מימס