כל הפוסטים בקטגוריה “בורדל התודעה”

חלונות

למן הרגע הראשון, ידעתי שלייבניץ הוא פרוורט אמיתי. תמיד מצא מקום על הספות בבורדל התודעה, גם אם אחרים המתינו לפניו. היה מהלך אימים על לקוחות שלא זכו לממון ולסטטוס שלו. בלית ברירה, הכנסנו לימונדה לתפריט במיוחד בשבילו. זה היה טוב לעסקים אבל רע ללימונים.

שנאתי לגעת בו, בגופו הכבד, בייחוד כשעיניו פילבלו ומילמל, "את הטוב שבעולמות האפשריים."
הוא לא היה עדין כמו שפינוזה, מסקרן כמו ניטשה או רדוף כמו קאמי. פעם או פעמיים שקלתי למכור את הבורדל, ולו כדי להוריש את צרתו לאחרת. גוש הבצק המפודר הזה, הוא לא הסתדר עם אף אחת.

היום מתחתי קווים מתחת לכל הסטיות המשונות שלו. קיפלתי אוזני חמור בסדינים עליהם שכב. לראשונה, הוא נראה קצת פחות שמן, קצת פחות דמוני, אפילו מעט פגיע.
"אושרך מצוי באל", חייך במתיקות כשסיימתי.
"לאושרי אין חלונות", עניתי בשלווה.

עונג שבת

עונג שבת בבורדל התודעה וקשה למצוא מקום לשבת.
שלמה משאיר טיפ בין הכריות: עותק חתום של "קהלת".

אור ראשון

שפינוזה יושב על כיסוי המיטה, מביט בכפות רגליו. שבע בבוקר בבורדל התודעה ואני מקבלת על בסיס מקום פנוי.
"אהבתי פעם מישהו כמוך," אני חולצת את נעליו.
"עילוי?"
"אנוס."

20150907_124551_HDR-02

משמרת הלילה

מעט לפני כניסת השבת, החדרים בבורדל התודעה מתרוקנים מלקוחות. סעדיה גאון מיישר כסאות, מתכונן למשמרת הלילה.
"אז תגיד," אני מנסה לפתוח בשיחה, "בגללך אומרים שדקארט קריא?"

אלבר באורות אדומים

בבורדל התודעה עם קאמי. השינה טרופה והאורות האדומים מזכירים הבהובי סמאטרפונים.
"אלבי, כפרה, כבר ארבעה עשורים קוראים אותך עם שגיאות דקדוק."
הוא מושך בכתפיו, "למען האמת, הדרך איננה חשובה. הרצון להגיע יש בו די."

20151003_132010-01 (2)