כל הפוסטים בקטגוריה “תומס וקלרה”

Serviette

את הערב הראשון שלהם יחד, תומס וקלרה מבלים בבית המלון שבפלאס ד'איטלי.

תומס פותח את הדלת, עוזר לקלרה לגלגל את מזוודתה. קלרה מופתעת מגודלו הנאה של החדר: חדר השינה מופרד מהסלון והמטבחון הקטן.
הטלוויזיה דלוקה, ללא קול. "כמו דגים", תומס מסביר, "באקווריום."

תרגילים של בדידות.

"כמה זמן אתה כבר כאן?" קלרה מתעניינת, בוחנת את החדר ואת חפציו השונים של תומס. "יותר משבוע", הוא עונה, "אני אוהב את המלון הזה. קשה מאוד למצוא מלון עם מטבח. בדרך כלל יש רק ערכת קפה."

תומס נשען בגבו לחלון הפתוח ומעשן. "רוצה לראות תמונה ישנה שלי?" קלרה מציעה, ושולפת את הדרכון שלה. תומס בוחן אותו בשעשוע מובחן, "קלרה", הוא מהרהר כשהוא מביט בתצלום הקטן, "זה שם די פופולארי במערב."

קלרה יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת. היא מחליטה לאסוף את שיערה ואז לפזר אותו כבדרך אגב כדי לתת לתומס הזדמנות לבחון אותה בשני המצבים.

הוא יושב על הספה, ממתין לה. היא מתיישבת לידו.

תומס מניח את ידיו עליה, משתדל לשמור על עדינות בשעת ריגוש, מקלף את המגבת מעליה ומלטף את גופה הרך. "הממ… זה שונה" הוא מחייך ועיניו סוקרות את גופה, את טבורה.
קלרה רוכנת לפניו על הרצפה, מורידה את מכנסיו ולוקחת אותו אל פיה.

תומס נאנח בכבדות כעת. גופו רועד, מדי פעם נפלטת מפיו צעקה רמה. "לא מסתיר את רגשותיו" קלרה מהרהרת עם כל צעקה שממלאה את החדר.
הוא ממלמל כמה מילים טרופות של עונג ואז צוחק, אך קלרה לא מבינה. היא מרוצה.

כשהכרתו של תומס שבה אליו, הוא אומר "זה מוזר, הלא כן? אני כל כך נהנה מזה, אבל נדיר שאני מקבל את זה."

December

במכתבו המנחם אל קלרה, מספר תומס אודות אנשים שהכיר, שהעדיפו את חברת החיות על פני חברתם של אנשים אחרים. תומס גורס שלא יכלו לזכות באהבת אדם, לכן הסתפקו בלית ברירה בזו של כלב או חתול.
"את לא כזאת", הוא מזכיר לה, "וגם אני לא."

אחר כך, הוא כותב אודות קשישים בודדים המסרבים לחברתם של נוצרים טובים. "הם אינם רוצים שיאהבו אותם כחלק מהחברה האנושית", הוא מסביר, "הם רוצים שיאהבו אותם כאינדיבידואלים."
הוא חותם במילים "אנו ברי מזל" ומותיר את קלרה למעוד בגעגועיה.

Secret de Paris

לראשונה מאז נחתה, שעון מעורר מקיץ את קלרה מתרדמת לילה. תומס מתעורר מבולבל, קול השעון זר [שר] לו. שש בבוקר, רו דה פרם עוד דומם בחושך.

תומס מערסל את קלרה בין זרועותיו, עיניו עצומות, קצה אפו נוגע-לא נוגע באפה. הוא נאנח בכבדות ומילותיו מפלחות את השקט: "הו, אני הולך להתגעגע אלייך."

ליבה של קלרה צונח, היא משוכנעת שהוא חש בזאת. הגבר העייף והעלמה הצעירה חדלו מזרותם.

תומס ממשיך, בעיניו העצומות, "אני מרגיש שנוח לי עם הגוף שלך. זה מפתיע. כמו הכרתי אותו קודם."
הוא קם, מפשק את רגליה הארוכות של קלרה וחודר אליה. הם שוכבים בפעם האחרונה, הוא גומר בפיה.

קלרה מתקלחת במהירות, עוטה על עצמה בגדים נוחים ותוהה מדוע תומס לא קם בעקבותיה. לא, תומס שוכב מעל המצעים בתנוחה עוברית, מבטו שליו, אפוף בעננת האורגזמה שלו.
כשהיא יוצאת מחדר השירותים לגלות שהתיישב על המיטה, גבו שעון על גבי הקיר, קלרה מבינה שתומס לא ילווה אותה לשדה התעופה כפי שהניחה. רגליו מקופלות, ידיו סביב ברכיו ומבטו שפוף ועצוב.

קלרה מתיישבת לצידו, מבקשת לעודד אותו, מחייכת, מבקשת שלא יהיה כזה. הוא לא אומר מילה, בקושי מביט בה.
את הדקות הבאות מבלה קלרה בהתרוצצות סביב חדר המלון הקטן, אוספת את כליה האחרונים ותוחבת אותם במזוודה. תומס אינו מגיש לה עזרה. הוא יושב על המיטה, מביט בה ובפינות החדר לסירוגין.
לבסוף הוא פולט "כן, אפשר להיפגש בעוד כמה חודשים, אולי באזור החופים?"
קלרה מחייכת ומסכימה, מנסה להכניס קצת אור לסיטואציה. תומס מהרהר לעצמו "בחורף, באזור החופים."

קלרה רוכסת את מזוודתה ומרימה אותה מהרצפה. תומס קם, מלווה אותה אל המסדרון, אך כעת הוא עצוב מתמיד – גבו שעון על מפתן הדלת והוא אינו מביט בה כשהיא נושקת לו פעמיים על לחיו.

דלת המעלית נפתחת וקלרה מושכת את המזוודה פנימה אחריה. הדלת נסגרת בדיוק כשתומס פוצה את פיו וקלרה ממהרת ללחוץ על כפתור פתיחת הדלתות. הן נפתחות וקלרה מרכינה את ראשה, מחייכת לעברו. גם תומס מחייך. "נתראה אחר כך", הוא מסכם, והדלתות נסגרות שוב.

זו פרידה מביכה.

קלרה מבקשת מפקיד הקבלה להזמין לה מונית. היא מתיישבת בלובי הקטן, ממתינה בעצבנות. "מה מספר החדר שלך?", שואל הפקיד, אבל קלרה לא זוכרת. "מה שם המזמין?" הוא מבקש וקלרה עונה, בחיוך שמסתיר חשש, "תומס פרנה".
הפקיד מתקשר לתחנת המוניות ומסביר שהנהג יגיע בעוד עשר דקות. קלרה מודה לו ובתום כמה רגעים של שקט הפקיד הצעיר אומר "תהיתי אם זה הוא. ראיתי אותו בארוחת הבוקר אתמול ולא היה לי האומץ לגשת."

קלרה מחייכת בנימוס, זו הפעם הראשונה בה מישהו מדבר איתה אודות המאהב שלה. "את חושבת שהוא נהנה משהותו במלון?" הוא מנסה לברר. "כן, תודה, המקום מקסים".
הפקיד ממשיך בחולמניות "תמיד אהבתי את העבודות שלו. אני לא מאמין שהוא כאן. את חושבת שהוא ירד מהחדר הבוקר?" קלרה תוהה אם עברו כבר עשר דקות.

"אני מנסה להבין מאיפה את, לפי המבטא שלך" פונה אליה הפקיד. "הו, המבטא שלי לא מייצג את המקום ממנו באתי", היא מנסה להדוף. "אוקיי, אני אנחש" מחייך אליה הפקיד בשובבות, נחוש להוציא ממנה מידע, "פורטוגל? יוון?"

קלרה מנצלת את התלהבותו של הפקיד כדי לשאול אותו סדרת שאלות פרקטיות בנוגע לטרמינל בשדה התעופה. כשהוא מסיים להסביר הוא פונה אליה בחיוך חושף שיניים. יש לו שיניים יפות מאוד. הוא מפלרטט איתה, שואל אם הוא יכול לקבל את כתובת האימייל שלה, כדי שתוכל לספר לו דברים. קלרה יודעת שהוא מתכוון לומר "דברים על תומס".

נהג המונית, מהגר סיני, נכנס אל הלובי. הוא זריז, לוקח את מזוודתה של קלרה ומוביל אותה אל הרחוב הקר.
קלרה צועדת אחריו בצייתנות אל המונית השחורה ומושיטה את ידה אל הידית.
"קלרה!" היא שומעת קריאה רמה מאחוריה. היא מרימה את ראשה ומגלה את תומס, מחדרו בקומה השנייה. היא מחייכת בפליאה, מנופפת בידה בהתלהבות ומפריחה לו נשיקה.
הוא מרים את ראשו והיא נכנסת אל המונית. הם מביטים זה אל זה עוד רגע אחד דרך חלון המכונית לפני שהנהג מתניע ויוצא מהסמטה הקטנה.

ההכרה כי היא מותירה את תומס מאחוריה קשה מנשוא. תומס הרגיש, השבור, שהזדקק כל כך לעורה הצעיר. קלרה נאבקת בדמעותיה במושב האחורי. גשם מתחיל לרדת.
גשם חד וזועם ממטיר על פריז, כפי שלא המטיר במשך כל ימי שהותה. קלרה מוצאת מעט נחמה בסיום המרגש שהכינו לכבודה איתני הטבע.

בדרכה לשדה התעופה, היא שומעת את קולו קורא בשמה, שוב ושוב ושוב.

Normandy

תומס וקלרה נכנסים אל כנסיה עתיקה בעיירה צרפתית קטנה.
תומס מסביר לקלרה, בפרץ שמחה, אודות תא הוידויים.

"כרעי והתוודי על חטאייך", הוא מעודד אותה ומושך בזרועה. קלרה מבולבלת, צוחקת, מנסה להדוף אותו.
"הנה, אני אהיה הכומר ואת תספרי. אם רצחת מישהו, אני שולח אותך למסע צלב."

בנורמנדי, פרחים כחולים ושתילי לבנדר מקשטים כיכרות מרכזיות.

תומס וקלרה ממתינים תחת סככה בפארק קטן ויפה שמברך את באי בית הדואר. תומס שואל "האם הגשם יפסק אי פעם?"
קלרה מחייכת.

אי אפשר שלא לחייך.

Rue de Lille

תומס וקלרה עומדים בתור. השמש יוקדת בקודקודיהם אבל רוח הנהר קרירה ונעימה, משחקת בשמלתה הקצרה של קלרה. מוקדם יותר באותו הבוקר, כשיצאו מבית המלון, הרוח הרימה את חצאיתה הפרחונית וחשפה את תחתוניה השקופים-למחצה. קלרה הופתעה וניסתה לאחוז בשולי השמלה המתפרעים. הגבר הצעיר שהתקדם מולה במעלה הרחוב לא הסגיר את שראו עיניו. "משהו טוב אצל הפריזאים", חשבה לעצמה, "הם דיסקרטיים."

התור מתקדם באיטיות אופיינית לעיר. בתקופות מסוימות בשנה קל לחשוב שפריז כולה מורכבת מתורים ארוכים וסבלניים. לפניהם עומדות שלוש תיירות מיפן, צבעוניות ופטפטניות. "הייתי רוצה לאחוז בהן כך", מתחיל תומס ומחווה בידו אל שיערותיה של אחת, חלקות ומלאות, רכות למגע.

מתוך כיס פנימי במעילו הוא מוציא ספר מתח. הוא עומל על קריאתו שעה שהתור מזדחל לו בין החבלים, קובר את מבטו היטב בין הדפים. קלרה מושיטה את ידה ומתחילה לעסות את גבו. תכף ומיד תומס נאנח, מתמתח אנה ואנה תחת מגעה. קלרה יודעת שבגילו כבר קשה לעמוד בתורים של פריז. היא איננה אומרת דבר – רק מעסה את גבו בהבנה.

-

בחדר המלון, קלרה מרכזת את הכלים בכיור ומתחילה במלאכת שטיפתם. היא פורשת מגבת קטנה על השיש ומניחה לכוסות להתייבש. לאחר מכן היא מנגבת את שולחן הקפה, עליו הצטבר אפר סיגריות מהעישון הלא-זהיר של תומס.
היא עושה זאת בתחתוניה, כבדרך אגב.
תומס יושב על הספה ובוחן את צעדיה סביב החדר. קלרה תוהה, בינה לבין עצמה, אם הוא מוצא בה אישה ראויה.