Dream Directory

מרץ
הבית שלך גדול. ענק ממש. במורד הגבעה עליה נבנה הבית הראשי, בגבול החלקה, ניצב חדר משחקים בודד. אפשר לצפות ממנו אל הים. חדר המשחקים ניקר בראשי, מבולגן ומחוץ להישג היד. מועקה שלעולם לא תשכך.
במרכז הבית עמד אגף שלם שבו גרו הוריה של גרושתך. גם לאחר שלא התגוררו בו עוד, לא הרשיתי לעצמי להיכנס. באחד הימים – הרחק לתוך העתיד – נכנסתי, וגיליתי וילונות קטיפה ורודים, ספות וכריות, חדר ארונות עצום, אמבטיה סמויה מכל, אטומה לרעשים חיצוניים.
ניקיתי את הבית ככל יכולתי וטיפין טיפין עיצבתי מחדש על פי טעמי. אחד מאגפיו התגלה כגדול במיוחד, הוא המשיך והמשיך והמשיך בסדרה של חדרי שינה וחדרי ארונות וחדרי שירות שבסופם חדר שירותים ומקלחת, בעיצוב בסיסי ומיושן. החדר היה רחוק מלב הבית כמרחק עיר שכנה. חשתי מרומה על שלא ידעתי מקיומו.
אחר כך מצאתי מרתפים וחניונים שבנייתם לא הושלמה. הכל עמד חשוף ומתפורר בחשיכה, קפוא בזמן, אי שם מתחת לקומות המגורים של הבית.

 

 

אפריל
הבמאי הציע שנרכב יחד על האופנועים הגדולים. שעטנו במורד כביש דורי ביום שמשי ונעים. האופנועים ניתרו באוויר ועלינו מעלה-מעלה מעל הארץ, מרחפים באיטיות של יצורים מיתולוגים מכונפים. האופנוע הכבד התחכך בין ירכי, ובטני החלה מתהפכת. כשהגענו למחוז חפצנו, אשתו לא שמחה לראותנו יחד אך נצרה את לשונה. הרשיתי לעצמי לחמוק החוצה מהמחזה הדרמטי הקטן.

 

 

מאי
מסיבה מרובת משתתפים התכנסה לכדי סיום באזור מרכז חורב. נתבקשתי לעזור עם דבר-מה בקרבת החוף, אז לקחתי אוטובוס לים. שעה שירדתי בדרך פרויד אתה נשארת במסיבה עם גרושתך וילדיך. ידעתי שאם אתעכב, אולי תשוב הביתה איתם. התחלתי לפלס דרכי חזרה במעלה הכביש התלול. במחצית הדרך הופיע מחסום. בשול עמדה בקתה קטנה ורעועה שצעקות בקעו מתוכה. טיפוסים לא-סימפטיים חסמו בגופם את הכביש. הבנתי שחסרי המזל שעושים דרכם במעלה ההר הופכים טרף קל לכנופית סוחרי איברים.
הלילה ירד על העיר. צללתי אל מערכת תת-קרקעית של מחסנים ומעברים. נמלטתי בחשאי דרך מסדרונות חשוכים, מחסנים לוגיסטים ומרתפי חנייה עזובים כדי להגיע אליך בזמן, לפני שתיעלם.

* הערה על החלום:
כמה הכל שברירי כשהיעדר פיזי יכול לכונן היעדר רגשי.
כביש דורי ודרך פרויד, שני כבישים בקצוות מנוגדים של העיר.

 

 

תחילת יוני
הפסיכולוגית שלי הסכימה לפגוש אותי בבית הורי לטיפול. כשנכנסה לחדרי הודעתי לה שמצאתי משהו בשבילה. התכוונתי להציג דף נייר מילדותי, אך לפני שהספקתי לשלוף אותו היא הבחינה בקופסת התכשיטים שבידי וחשבה שהתכוונתי אליה. בקופסא נחו שני עגילים שונים, אחד בעל פנינה אפורה-שחורה ואחר עם חרוזים לבנים. היא לקחה אותם בהתלהבות והודתה לי. היא ענדה עגיל אחד בכל אוזן והציגה אותם להתרשמות. העגילים החמיאו לה מאוד. נפלה רוחי והודיתי בפניה שלא התכוונתי למסור את העגילים, אבל מכיוון שהם מוצאים חן בעיניה תוכל לשמור אותם. נראה שהדבר לא הטריד אותה.

בסוף הפגישה ליוויתי אותה למכוניתה. היה מאוחר מאוד. בכביש התאספה קבוצה של בריונים, ביניהם גם אנשים שלמדו איתי בתיכון. הם רצו להרביץ לערבים. ההמון איתר אותה והפריד בינינו באלימות. רציתי לומר משהו שיעצור בעדם, שיסביר כמה היא יקרה לי, אבל ידעתי שלא יבינו. צעקתי "לא, זאת הפסיכולוגית שלי!" כאילו רק כך ישתכנעו שהיא מהטובים. נראה שזה הרגיע אותם מעט. הייתי היסטרית. חשתי שעליי להציל אותה כי הצלתה פירושה הצלת עצמי. באותו הרגע ידעתי שאני עתידה להיות עדה למעשה כה נתעב שהוא ישנה אותי לבלי היכר. הייתי חסרת אונים, והבנתי שאם הנורא מכל יקרה לא אוכל לחיות.

באותה השעה המשפחה שלי ישבה בתוך הבית, כולם אכלו ארוחת ערב וחיכו שאחזור פנימה, לא התעניינו במתרחש בחוץ. יצאת לחצר ואז לחניה, נראה שרצית לעזור אבל לא התערבת ונשארת להשקיף מרחוק.

הצלחתי למלט אותה מידיהם. היא לא נפגעה, אך היתה מבוהלת ונסערת. סגרתי את דלת המכונית וביקשתי שתודיע לי כשתגיע לביתה. הקצתי עם תחושה רודפת: השאירו אותנו לבד להיפגע.

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית שאלה האם העגילים נדמו לי מוכרים, ואכן עגיל הפנינה הזכיר עגיל של אמי. היא הציעה שאולי שני עגילים לא-תואמים שנראים טוב יחדיו מייצגים אותה ואותי, או אותה ואת אמי, כשתי דמויות אמהיות שנבדלות זו מזו מאוד.
הבחנו גם במיקומים השונים של הדמויות. הורי שבתוך הבית, שהיו אדישים למתרחש. אתה, צופה אך לא פועל. אני והיא, בלב הסערה, על סף הכחדה.

 

 

סוף יוני
שוב חלמתי על שירותים ציבורים עם הריח הקבוע: שתן וצבעי גואש בצינורות. עמדנו להיכנס לתערוכה במוזיאון אבל לפני כן רציתי לשירותים, שם השתרך תור ארוך ואיטי. הלכתי וחזרתי, והוא התארך עוד יותר. איימתי על המצטרפים החדשים ולבסוף הצלחתי להיכנס. התא היה גדול. אסלה אחת ניצבה בפינה. הכל היה מגעיל. התחלתי לגעת בעצמי, בתחילה ברתיעה מסוימת נוכח ההגיינה הירודה של המקום, אבל ככל שהמשכתי לא נתתי על כך את הדעת. דפיקות מצידה השני של הדלת בישרו לי שזמן רב עבר. יצאתי מבלי לסיים. סיפרתי לך שהתעכבתי כי התור היה ארוך, ואיך הריח בתא הזכיר את הריח שמופיע בחלומותי.

 

 

יולי
היו לי ארבעה כרטיסי טיסה לנופש באי טרופי, עבורי ועבור בן זוג, לצד עוד זוג חברים. נקלענו לריב והחברים לא היו בטוחים שיוכלו להצטרף. קיוויתי שכולם יגיעו לשדה התעופה, אבל ברגע האמת זה לא קרה. החלטתי לטוס לבדי, ליהנות למרות הכל.

החוף היה עמוס באנשים. החול היה זהוב ומואר וחמים, אבל השמיים עמדו ירוקים ומתקדרים כמו לפני סופה. ההשתקפות גרמה לים להיראות כמו ביצה מעופשת. הקרקעית היתה גדושה צדפים. לא ניתן היה להבחין כלל בחול. צדפים ועוד צדפים ועוד צדפים עד אינסוף.

לצדי שכבו גבר ואישה שהיו נחמדים והציעו לצלם אותי. התפתיתי להזמין אותם לבילוי משותף גם למחרת, אך הזכרתי לעצמי לא לטעות בנימוסיהם ולא להזמין עצמי לחופשה הרומנטית שלהם.

לעת ערב נכנסתי למים בפעם האחרונה. החוף התרוקן, ומטרים אחדים לתוך הים הופיעה תחנה של הכרמלית. במקום לעלות ולרדת את הר הכרמל, הקרונות המשיכו עמוק יותר לתוך הים. הרחקתי בחשיכה ונבהלתי. רחוקה מהחוף, עליתי מהר על הקו השני, זה שמחזיר אל בטחת היבשה, אך כשהבטתי מטה אל המסילה – במקום שבו רואים את הכבלים הנמתחים – מצאתי רק עוד צדפים. גם הקרונית לא היתה קרונית של ממש, כי אם שטיח ירוקת חלקלקה. ככל שהירוקת נשאה אותי אל החוף, כך היא התמוללה והתפרקה אל לא-כלום. חשבתי לעצמי שאף אחד לא יודע שאני כאן, במים, בחושך, באי טרופי הרחק מהבית.

* הערה על החלום:
ריבוי הצדפים הופיע כאלמנט מאיים, בולעני, אלביתי.
יש פה קול של חיים, רצון ליהנות ולהצליח לבד, ומולו התוודעות לקדרות איומה, חרדה קיומית, פחד להיאבד.

 

 

תחילת אוקטובר
אולם ההרצאה היה מלא באנשים ובמצלמות וידיאו. הכל התאספו כדי ללמוד ממני כיצד לתת מין אוראלי. חשבתי לעצמי שאולי מצאתי את מקומי. בתחילה הדגמתי על קרס ברזל, מהסוג שקובע מדפים קטנים במקומם. במהרה התחוור לי שאני עלולה לפצוע את החיך הרך, ופניתי להדגים על מודל מקרטון.

* הערה על החלום:
למחרת החלום עלה בי זכרון ילדות. הייתי אולי בת עשר או אחת-עשרה בפארק כלשהו למשפחות. לקראת סוף היום הגענו למתחם הדיג. אמא ביקשה שנזהר ולא נעמוד מאחורי אבא כדי שלא נפצע מהקרס. לא חלפה דקה ואבי הרים את החכה מן המים, שולח את הקרס להינעץ בפי. לא נפצעתי, אבל אני זוכרת את טעם המים המלוכלכים ואת אמי חשה אליי מבועתת. כשסיפרתי לך, שאלת אם זה זכרון אמיתי או ביטוי לחרדה של ילדה. זה זכרון אמיתי, אהובי. דגימה מקשיי התפקוד שבתוכם גדלתי.

 

 

יום ראשון
הייתי בבית הורי באזור אוניברסיטת חיפה. אתה נמצאת בבית אחר, אולי ביתנו המשותף, באחת משכונות העיר. שריפה פורצת בחוץ כתוצאה מירי טילים. האיום כאן. עלינו לברוח, להיפלט למדינה אחרת. אני לא דואגת לך, ברור לי שאתה מטפל במה שצריך. אני מנסה לארגן את הורי, לשכנע אותם שעלינו לברוח מיד, לעזוב הכל ולהימלט. משהו משתבש. הם לא מבינים את חומרת המצב, או שמא מתחוור לי כי הם לא יספיקו לצאת בזמן. בראשי אני מבינה כי עליי להשאיר אותם, לקוות לטוב ולהציל את עצמי. הפרידה הזמנית עלולה להיות פרידה אחרונה בהחלט.

לפתע אני לבדי, מחליטה לשוב הביתה כדי להציל ממנו אלבום תמונות. אני משליכה לתוך שק את התמונות, ואז תכשיטים, יומנים, חפצים קטנים, צעיפים. העולם עולה באש ואני עסוקה בהצלת הלפטופ שלי. הלהבות מתקרבות, אני מאבדת את היתרון היחסי.

* הערה על החלום:
התעוררתי עם כאב ממשי בעצם החזה. הפסיכולוגית אמרה שהכאב הפיזי הוא עדות לחרדה שחוויתי בחלום.
ציינתי את המיקומים בחלום כמשלימים – אף אם שונים – לחלום מתחילת יוני. אז, הורי היו אדישים, אתה היית נוכח אבל פסיבי, ואני הייתי הסערה. הפעם, אתה זה שנעדר, הורי נמצאו אך היה עלינו להיפרד, ואני חיבלתי ביכולתי להיות.

 

 

יום שני
דירה בשכונת יזרעאליה, השכונה בה גדלתי. לא ברור אם זהו בית ילדותי או אם זו דירה שבה אני חיה עם בן זוג. הערפול הזה לא מקרי. בחדרי הפרטי נאנסה ילדה קטנה, כשהיתה רק בת שבע. דגימות דנ"א נמצאו על ארון הבופה המוזהב בחדר. לא ברור אם נאנסה על ידי בן זוגי, קרוב משפחה אחר או אדם זר לגמרי, אבל אני משתפת פעולה עם החקירה המתמשכת. במשך שנתיים אנשים נכנסים ויוצאים, דוגמים, תוחמים ומשתפים אותי בממצאים. אני מקווה לנקות את שמו של החשוד המקורב אליי. במקביל, מתפתחת ביני לבין הילדה חברות. אני חרדה לגורלה. בשעות הצהריים אנו משחקות בגני המשחקים בשכונה, מלטפות את חתולי הרחוב, מתרוצצות בגרמי המדרגות שבין רחוב סילבר לרחוב רטנר. אני מכירה גם את אמה וסבתה. הילדה בת דמותה של חברתי הבלונדינית אלה, שלא ראיתי מאז עברתי ליקנעם.

ברגע מסוים אני נכנסת לשירותים ציבוריים בשכונה. שוב עולה בי ריח השתן וצבעי הגואש. כל האסלות מטונפות, כרגיל, ואני חושבת לעצמי שזה בדיוק כמו בחלומות שלי.

באחד הימים החוקרים חושפים ממצא מטריד בחדר. טביעת גוף שהתגלתה באמצעות רנטגן על אחד הקירות. הצללית שנשתמרה על הקיר מגלה באיזו אלימות הוחזקו רגליה של הילדה פשוקות, וניכרת גם עווית של כאב ואימה על פניה. כשהחוקר מעמת אותי עם התגלית, אני פורצת בבכי. זה נורא מדי. זה אכזרי מדי.

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית הציעה שהרפלקטיביות הפתאומית בשירותים היא דרכו של תת-המודע שלי להגן עליי, לנסות להפחית את החרדה ולהזכיר שזה חלום.
עוד הציעה שזו אלגוריה לתקופת החיים שבה אני מצויה. סופסוף יש בידי ההזדמנות לחשוב ברצינות על הילדות שלי, לעבד ולמסגר דברים שקרו ולתת להם שם. לפיכך, טביעת הרנטגן שהתגלתה כעבור שנים על הקיר היא רגע של תובנה, של הכרה באמת. ציינה שלדעתה המיניות הפרוצה, הפומבית והלא-מוגנת שאני שבה אליה בחלומות היא מטען עודף מהטראומות של אמי וסבתי, ולא שלי. זו דרכו של תת-המודע להתמודד עם חוויות מתמשכות של חוסר מוגנות, ולא טראומה אישית מודחקת. תת-המודע שלי מתוחכם, לא בקלות נופל למלכודות.

 

 

יום שלישי
מילאת שלוש עגלות קניות בסופרמרקט. השארת אותן עבורי בקופה והלכת לנוח. העגלות היו מלאות חומרי גלם לא-ארוזים, בשר נא וקרואסונים מתפוררים מחוץ לשקיות, גביעי יוגורט מעוכים שמכסי האלומיניום שלהם נוקבו. טינופת. במשך זמן רב אני מעלה את המוצרים למסוע, וזמן רב עוד יותר עובר עד שאני מסיימת לסדר הכל בשקיות. אני מתקשרת אליך כדי שתבוא לעזור לי לסחוב, אבל אתה כבר לא אתה, אלא האקס שלי, מ'. מ' צועק בבוז, "את עדיין בסופר? עברו כבר שלוש שעות!"

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית חושבת שמ' מופיע כדמות הורית. ביחסנו, העדיף לחשוב עליי כילדה קטנה הזקוקה לטיפולו ולהשגחתו. המוצרים החשופים בעגלה מייצגים את כל הדברים הלא-מתווכים דיים שקיבלתי מהורי. אני נדרשת לארוז ולארגן אותם, לגדל את עצמי מחדש, לנחש מה פספסתי, וחוטפת על הראש כי זו מלאכה ארוכה, מסואבת ומתמשכת.

מימס

2 תגובות בנושא “Dream Directory”

  1. איזה נפלא שת יכולה לזכור את החלומות שלך. אני לא זוכר כלום ואני רוצה לזכור אותם. השיטה של לכתוב אותם מיד כשמתעוררים לא מצליחה לי. אני עובר היום מהפך נפשי רציני + 2 טיפולים מקבילים ופתאום מתחיל מעט לקבל תובנות.
    את כמובן כותבת נפלא והחשיפה שלך פשוט מוחצת את הלב.

    1. אני תמיד בעד כל דבר שגורם לנו לקחת את עצמנו ברצינות ולהרהר במצבי הנפש שלנו. גאה בך שאתה מקדיש לזה משאבים.

      לגבי החלומות – בדרך כלל אני משתפת חבר\ה בהודעה או במייל, או כותבת לעצמי בטלפון בזריזות. אין לי איזה "יומן חלומות" מפותח, אבל אני משוכנעת שזה מועיל לעבד את החלומות ולשתף אחרים בהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *