"תודה" החוויתי לכיוון המורה ליוגה, אבל הוא היה עסוק בשיחה עם תלמידה אחרת ומילת הפרידה התנפצה על פניו מבלי להותיר בו סימן רטוב אחד.
רכסתי את מגפיי ויצאתי אל אוויר הלילה, אוחזת בידי בקבוק שתייה קטן ואומדת את מהירות נפילת הטיפות ששחררו את אחיזתן משולי גגונים ומעברים מקורים.
חשתי שלווה מבורכת משולבת במועקה נוראית. השילוב התמוה הזקיף את גבי ואט אט השתלט עליי בטחון שליו לא-אופייני. הלכתי כעת בקצב נינוח, כמעט מהופנטת מצינת הלילה, רואה-לא רואה את העוברים ושבים. אצבעותיי לחצו והרפו מן הבקבוק בידי, ברכות ובשליטה, כמו עיסו ידו של חבר בלתי נראה. לא חייכתי, אך לא זעפתי, והליכתי הרגועה היתה יוצאת דופן בהמון שחיפש מחסה ממזג האוויר ההפכפך.
כפיצוי על דחייה אגבית, כמו היה זה אקט נקמה סמלי ומיותר, התחלתי למשוך את תשומת ליבם של שותפיי לרחוב. מבטיהם נדדו ממכריהם ומעיסוקיהם אל הגוף הארוך החנוט במעיל צמר שחור. נהגים מוסווים היטב מאחורי שמשות חשוכות החוו לכיווני בצופריהם. כשירדתי מהמדרכה הופיע קולו של הולך רגל נלהב, "ללוותות'ך בכביש?"
היה זה כמו הרחוב כולו התעורר לכבודי, ובמקום בו בדרך כלל הייתי חשה פגיעה ועצבנית, חשתי כעת כמי שמרחפת מעט מעל הקרקע, מחליקה בקלילות מעל לאבני השפה.
הייתי עורכת ניסויים שכאלה כשהייתי בת שש עשרה; מתרחקת מקבוצה גדולה של אנשים ומתיישבת בגפי בפינה נסתרת, בוחנת כמה זמן אשאר לבדי. בתוך דקה או שתיים כבר היו מתקבצים סביבי אנשים חדשים, פטפטניים וטובי לב, מבלי שידעו כי הם משתתפים בניסוי במשיכה פאסיבית.
בביתי המתין לי בן זוגי, טובל באור רך. הוא ישב על הספה ומשך אליו את השמיכה הלבנה כששאל "איך היה ביוגה?"
יכולתי לומר, "אני עדיין מושכת, אפשר ללכת לישון" או "אני טרודה בלא-כלום" או "אני מחפשת אישור" אבל במקום, פיתלתי בין שפתיי: "נחת עליי בטחון שקט".
אולי האמנתי לעצמי. אולי רימיתי את כולם. אולי המשיכה היא מסכה וה"תודה" היא קרפדה.
מימס