ז'אן
צייר נשים כי אהב נשים. הן יסרו אותו בשנתו, קראו לו בצחוקן הדק, פיתו אותו במבטים משתאים. ז'אן ראה הכל, לכן אהב הכל. ז'אן בחר לחיות את הטירוף, ולהיטרף.
ג'ון
היה ספקן. בטרם נשק לאישה, הביט בה במבט זרוע קמטים בוחנים, אומד את יציר הבריאה שלפניו. ג'ון אהב לשאת את נשותיו – בידיו. בזרועותיו היה בטוח שזהו מקומן.
סטפן
פייט ברכות, אך מילותיו החווירו לעומת הכנות שנשתקפה בעיניו. סטפן לא ידע לשקר, לשמחתן ולמורת רוחן של נשים אותן ביקש לעצמו. נשים שאהבו אותו.
היתה זו מגרעתן של נשים רבות, שלא ידעו לבטח אם אמיתות היו בפיו.
וולפגנג
צחק. שיניו הקטנות בצבצו בפתח שולי שפתו העליונה, עיניו סהרונים מבודחים ומושלמים. וולפגנג הפליג בצחוקו העליז, הצעיר, המשועשע. עיניו הביטו באישה הקטנה בהפתעה. היה בכך ריגוש. היה בכך כיבוש.