Sacrifice

מישהו אמר לי פעם שהסערות הרגשיות שוככות אחרי גיל 30. הוא-עצמו היה כבן ארבעים, והיכרותי עמו לא אפשרה לי להשתכנע. מעולם לא תמכתי בקביעת מועדים קלנדריים לתהליכי גדילה אישיים. עם ההתקרבות לגיל 30, אני חושבת שאולי הסערות לא שוככות, אלא מתחדדות. במקום לפרוש את האנרגיה על פני מתיחויות ומשברים משתנים, מרובים ולא-צפויים, הסיבות שלי להצפת כאב וחרדה הופכות גלויות יותר, מובחנות, נאמנות לתמה אחת מתמשכת. הן מושכות אליהן את העוצמות המטלטלות שקודם לכן הוקדשו למיני מכאובים תפלים, כך שאני יודעת היום מה מניע אותי, לאן הקשב שלי מופנה, וברגע של עימות הכאב נחווה במלוא כוחו המקפל. דברים אחרים הם דברים אחרים, שהזמן והנסיון מלמדים איך לחייך אליהם במשיכת כתפיים. הצרכים הקיומיים מענים.

ההבנה הזו לא מקלה על ההתמודדות. היא מדגישה את חוסר האונים שלי, את ההשתתפות מרצון במארב הנורא של הנפש לעצמה. יותר מאי פעם בעבר, הטראומות הקטנות שדוקרות אותי נחוות כאדוות תאבות בצע תחת גשר אבנים. הגשר מפצה על קיומו של טבע, אך עוברי אורח עלולים להירטב אם לא יחישו צעדיהם, המים מזכירים מי עבר כאן קודם. מילאתי את חיי בתעלות ובנהרות פיזיים ומטאפוריים. בחרתי לי מאהב שחייו לא מאפשרים לי את הדבר לו אני כמהה יותר מכל. בחרתי לחיות בתוך רעש, וגם אני רעש גדול שמנסה לבלוע את יתר ההפרעות. זה חסר סיכוי, אני טובעת בתוך גלי קול וים. ובכל זאת, כל כך הרבה חיים נואשים מתהפכים בתוכי, שואגים את עצמם החוצה, דורשים לברוא את העולם מחדש בצלמם. תינוקת שבוכה לאם שלא תגיע, ולא יודעת איך לוותר.

זיו אומר שהנתינה שלי תובענית ולא מנומסת. היא מחפה רק בקושי על הצורך השואב שלי בחיבה. כנראה הייתי שמחה להיות אלה יוונית, להשקיף על מזבחות שנבנו עבורי, לתת דרור ליצרי, להקים לי מאהב על פי דרישה, למוטט בניינים על מי שמתכחשים אליי. פרום כתב על ההבדל בין לאהוב ולהיות נאהב, אך עבורי זהו עניין של שיניים באותו הרוכסן. אני צריכה להרגיש כמו עורי רכוס לתוך עורו של אהובי. אתר של איחוד בשרים, שאין בו אוהב ונאהב, רק התמסרות בלתי ניתנת להתרה.

הוריי לא יכלו להעניק לי אותה. לפיכך, הפכתי חרדה מפני תלישות, מפני עמידה מנגד, מפני קיימות עצמית. קסנדרה ארורה. אני זקוקה להכל עכשיו וכל הזמן, בעוצמה הולכת וגוברת, כאגודל בתוך פי. היכולת שלי להביט על הסביבה בצורה אנליטית ולחוות את עצמי נכוחה ולהציב גבולות בדייקנות של מיפוי נימים פריפריאלים היא כאין וכאפס לעומת הזעקה שעולה בי בהתוודעות לרגע של בדלנות. הכל נחווה כדחייה, כערעור, כהשתקה, כהשפלה, כמחיקה. גם איחור של כמה דקות. גם מחלוקת על עיצוב הסלון. הרעב שלי אינו יודע שובע, אפילו מדע הפסיכולוגיה לא עמד לו. וככל שאני נכונה להתאכזב, כך מתעצם הבל פי הרעב. כמו גיבורה של עגנון, נוהמת על האהבה. עומדת על המשמר. אישיות מתישה.

זיו אומר שבבוא העת קיומה של שגרה ימתן אותי. שאי אפשר לחתור לריפוי בין נמלי תעופה, בין זמנים שאולים, בין מתיחויות גירושין, בין אפשרויות תעסוקה ובטלה. שאם נלך לישון יחד כל לילה, לא אצטרך סקס בכל יום. שאם מעמדי הרומנטי יוסדר, גם מצבי הנפשי ישקוט. שאניח וארפה ואחלום בלי לבכות. וגם, שאנשים רגישים לא הופכים את עורם, אז אולי אין טעם לקוות. ואולי יעזור אצטרובל קטן, לסמן אילן יוחסין חדש. אבל בינתיים היערות בראש שלי עולים בלהבות. צורחים בלהבות. לא יודעת איך לתרגם את האושר שלי לנחת, ואת האהבה לביטחון, ואת הרצון לעתיד, ואת הזוגיות לעוצמה. כבר לא חיה בסכנת הכחדה, אבל עדיין לכודה, כפוית טובה, כפותה. הסערות הרגשיות לא שוככות בגיל 30 אבל הן כן מתחדדות, כדי שאיטיב להקריב את עצמי על קוצן.

IMG_20181124_154926-01

מימס

2 תגובות

  1. ריבר

    מימס,

    גם אני עברתי לא מזמן להולנד עם בן זוגי. אני מזדהה עם הרבה מהדברים שכתבת, על רגישות ומעברים והתמקמות בתוך עצמי ובזוגיות ובסביבה. אמנם עוד לא בת שלושים, אבל כבר מרגישה את התמקדות הסערות הנפשיות, הבהירות והיגון המעמיקים עם חוסר האונים המתמשך.
    ועם כל זה מרגישה שאני הולכת ונהיית אני, אולי פעם ראשונה מאז שהייתי ילדה קטנה.
    אז יש גם צדדים חיוביים לתהליך.

    ריבר

    • מסכימה מאוד שההתבססות העצמית יקרה מפז, היא החלק הכי חשוב בתהליך ולאורה הדברים האחרים מקבלים את משמעותם. זה גם הופך את הטיפול במצוקות לחיוני מאי פעם, כי אין עוד שום דבר מאחוריהן. רק זה, כואב ובוטה והכרחי.

השאר תגובה