הציפורניים שלי ארוכות עכשיו, משוחות לק שחור נטול רחמים. הן ארוכות כי אני לא שוטפת כלים, לא שורטת את קירותיה הפנימיים של הגולגולת שלך, לא קובעת אצבעות בסכרים דולפים.
הן ארוכות כי אני לא נחוצה לאיש. הן ארוכות כמו גלות כפויה.
אני קונה בגדים ונעליים. הרבה מאוד בגדים ונעליים. כאילו יש לי לאן לצאת, כאילו זה ישפר את הרצון שלי להיראות בחוץ ולא באינטרנט. ביליתי ימים רבים בשכיבה על הגב, מוארת על ידי מסכים. קשר אחרון וסטרילי לפני הויתור המוחלט על החיים. הרגליים מכוסות סימנים כחולים. אולי מחוסר תזוזה.
אני יפה ונאה וצוחקת כשראשי מוטה לאחור, נכונה לקבל את דבר אלוהים כמו הייתי בולעת חרבות. אבל אני לא רוצה להיות הדבר היפה הזה, שנולד בסוף שנות השמונים. הדבר היפה הזה לא חושק באהבתם של אספני הדברים היפים, המקטלגים, הממרקים. לכן, בספריה, אני מכירה בבעייתיות של התיישבותי לשולחן לקריאת ז'יז'ק, בציפייה שמישהו יבקש את תשומת לבי לרגע וידקור את נשמתי עם עיניו. קריאה, הרי, היא חוויה המתקיימת ביחידות. אני נותרת יפה ויראה וכל כך, כל כך בודדה.
בחודש האחרון העברתי כל כך הרבה שעות עם הרעב שלי. לא כי אין לי כסף לאוכל, לא כי אין לי פנאי לבשל. אני נמנעת מלצאת את חדרי אם אין בכך צורך של ממש, ובטן מקרקרת באמצע הלילה אינה צורך של ממש. אולי לא אוכל ליהנות לעולם מארוחות הנצרכות ביחידות. צלחת אחת היא אגם קפוא של דמעות. אני נמנעת גם מאוננות, מחליפה אנרגיה מינית בצרכנות קמעונאית, כמו כולם. סוף כל סוף, כמו כולם. בכל מפגש של אצבעותיי ומפשעתי, הלב מאיים בקפיצה.
*
דיזינגוף. ליל שישי. דארת' ויידר ואני יורדים למטה עם הכלב. אנחנו לבושים פיג'מות, מסביב נחילים של צעירים וצעירות מבושמים ומעומלנים, חלקים ומוחלקים, עיניהם תרות אחר אדם בו יוכלו לשבוע.
דארת' נעלם. אני יושבת על ספסל, מחזיקה ברצועה. לרגע, הכלב ואני היחידים שחיים. נשים צעירות חולפות על פניי בעקבים גבוהים מאוד. מדי פעם הן עוצרות להצטלם יחד, משרבבות שפתיים, כמו במפעל לייצור בקבוקים, טעם החיים. בחורים בחבורות סורקים את הרחוב במדי מלחמה. לא רחוק עומדת קבוצה גדולה של גברים מחוץ לדאנס בר, כל אחד מהם מעשן, מאיר את החשיכה בכל שאיפה. נקודות כתומות של עצבנות. אם ינועו כמקשה אחת, אולי יתנגשו בנקבה.
העור משחיר סביב עיניהם הריקות של הבליינים, והופך רפוי כשמבטם נודד לעברי. הם לא יודעים שהם מתפרקים, שאני לא חלק מהמשחק, שנקלעתי לגיהינום הזה בטעות, שאני בכלל מסיפור אחר, אחד שלא מסתיים בדירה מקבלן. ובעולם כמו בעולם, מי שחי מעדיף לישון באדמה מאשר לצעוד בין אנשים מתים.
*
ובינתיים בממלכתי הצפונית, אני מבזבזת את שנות העשרים שלי על זרות ללא תחתית, על תחרויות דמיוניות המזכות בחיי נצח, ומרגישה שהאנשים המגניבים נמצאים בכל מקום בו אני לא נמצאת, חוששת שהולכות וצרות ההזדמנויות להכיר בני אדם אמיתיים, שאין בני אדם אמיתיים, שאהיה הדבר הכי עצוב בחוג לפילוסופיה, שאין אינטימיות אחרי גיל עשרים וחמש, שאני קורבן לראווה, שאני קורבן ליופי, שאני קורבן לשליטה ולמין ולרפלקס ההקאה שלי, שרומנטיקה היא עלים שטופים מוכנים לאכילה, שאני עצלנית מכדי להיטיב עם עצמי, שכל השכבות שלי מזויפות, שהישרדות היא אתלטיקה, שאני בוכה הורמונים, שאני מילת גנאי, שהסיפור הזה יעלם, ש"באמת" כבר מת.
מימס
אני אוהבת אותך. מאוד.
וכמו תמיד, את מדהימה וחדה. חבל לי שאת עצובה, אבל זה יעבור… ותהיה אינטימיות, והיא תהיה מרגשת מאי פעם.
ואם לא – אז יש לנו אחת את השנייה 🙂
האינטימיות שלנו היא האינטימיות שצריך להתחרות בה!
האנשים המגניבים בממלכה הצפונית שלך מרגישים בדיוק כמוך.
חיפה היא לא מקום למגניבות, עם כל אהבתי לעיר הזו.
אפילו המיוחדות נמדדת בסנטימטרים של המחשוף, של המכנס הקצר. אסור להגזים, שלא תחרגי מהנורמה.
קצת באסה וזה.
לא צריך להעלות את המגניבות על נס, כמובן. יותר חשוב למצוא שפה משותפת, ועדיף אחת שלא מבוססת על אסתטיקה. ועדיין, ובכל זאת, לפעמים מתחשק לי להיות סתם בחורה מגניבה, כמו בחורות אחרות בגילי, בלי עולם פנימי מורכב במיוחד, מישהי שהמחשוף שלה מספר הכל עליה.
כמה מוזר לקרוא פוסט רנדומלי ולגלות בו דברים שיכולתי לכתוב בעצמי בזמן מקביל. אני מקוה שזה הולך ומשתנה.