חלונות

למן הרגע הראשון, ידעתי שלייבניץ הוא פרוורט אמיתי. תמיד מצא מקום על הספות בבורדל התודעה, גם אם אחרים המתינו לפניו. היה מהלך אימים על לקוחות שלא זכו לממון ולסטטוס שלו. בלית ברירה, הכנסנו לימונדה לתפריט במיוחד בשבילו. זה היה טוב לעסקים אבל רע ללימונים.

שנאתי לגעת בו, בגופו הכבד, בייחוד כשעיניו פילבלו ומילמל, "את הטוב שבעולמות האפשריים."
הוא לא היה עדין כמו שפינוזה, מסקרן כמו ניטשה או רדוף כמו קאמי. פעם או פעמיים שקלתי למכור את הבורדל, ולו כדי להוריש את צרתו לאחרת. גוש הבצק המפודר הזה, הוא לא הסתדר עם אף אחת.

היום מתחתי קווים מתחת לכל הסטיות המשונות שלו. קיפלתי אוזני חמור בסדינים עליהם שכב. לראשונה, הוא נראה קצת פחות שמן, קצת פחות דמוני, אפילו מעט פגיע.
"אושרך מצוי באל", חייך במתיקות כשסיימתי.
"לאושרי אין חלונות", עניתי בשלווה.

השאר תגובה