צימוקים

כשאני חושבת על המסע שלי, על נקודות המוצא והיעד, ניכר שתמיד הייתי קצת חרדה משראוי. הנחת היסוד שלי היא שכולם בודדים כמוני, גם אם זה חלמאי מצדי. על ציר הבדידות נע העולם, ותכף קורס תחת משקלו.

המסע של מ' שונה. הוא לא מרוכז בנקודת היעד, ולא מתעכב במיוחד על נקודת המוצא. מ' מצוי במסע אחר יופי. זה ניכר במיוחד בשעות הרבות שהוא משקיע בצילום ובעריכה, במאמץ לאתר מעט מעצמו בנוף שקודם לכן היה זר לגמרי. זה ניכר באהבה שלו, אבסולוטית ולעתים חריפה, מתגמלת ואכזרית כמו יופי.
כשאני מביטה בצילומים של מ', אני מזהה בהם את הסקרנות וחדוות החיים שהבדידות שלי גומעת ממני. יש בתמונות הללו דבר-מה כל כך פתוח, לעולם לא ביקורתי אך תמיד מנוקד בהומור, כמו מנסה לומר "אם יופי מצוי בעיני המתבונן, החליפו-נא עיניים."

 מ', באהבה שלו, מזכיר לי שבכל מקרה נגזר עלינו לחיות את חיינו ולמות. מוטב להיאחז ביופי, ולא בבדידות, בזמן הזה. הוא אומר שהתאהב בי כי יש לי צימוק: הכתם הקטן בפינת הפרוסה שהופך את העוגה למעניינת יותר. לעולם אין לדעת אם הצימוק הוא טעות תמימה או שמא כוונת האופה כל העת, אך בכל מקרה הוא תופס אותך לא מוכן, משתלט, פעם מעורר קבס ופעם מעלה חיוך.
מ' שונא צימוקים, אבל אוהב אותי.

מימס