ברוכים הבאים

'אין הנחתום מעיד' ובכל זאת הנימוס מחייב:

הגעתם לפינת הרשת הצנועה שלי. אני משתדלת להשקות את העציצים ולשמור על המצעים פריכים לאורחים, אז אני מאחלת לכם שהות נעימה.

מרגע שלמדתי לכתוב התחלתי לנהל יומן. בתחילה מילאתי את המחברת בכיתובים גדולים וצבעוניים ובציורים מאולתרים שהכתימו את צידו האחר של הדף. לאחר מכן קיימתי חוזים קטנים ביני לביני: להמשיך לכתוב, להישאר בחיים, לא להיכנע ללחצים לחדול מהזרות שליוותה אותי. כתבתי סיפורים קצרים, שירים אווילים, מילאתי מחברות על גבי מחברות בתחינות נואשות ובתיאורים ציוריים של חיים מתוסכלים בפריפריה. המחברת הפכה למלווה נאמנה בכל יציאה מהבית, שומרת עליי ומבודדת אותי.

בגיל 14 התחלתי לחלוק את המחברות שלי עם העולם, בבלוג שליווה אותי במשך כמעט עשור. בזכותו גיליתי שיש למילים זכות קיום גם באוויר הפתוח, שעליי לפעול לצמצום המרחקים ביני לבין אחרים, וחשוב מכך, ביני לבין עצמי.

הרגל הנעורים, שהחל כמעשה סנגוריה על עצמי, ממשיך ללוות אותי גם בבגרותי. היום, כששני עשורים של כתיבה אישית מאחורי, אין לי אלא להציע את עצמי, בצניעות, בשלמות וללא מורא.

מימס