מחשבות על השקת "עניין שמיטה"

"אנשים טועים כל הזמן \ חיים שלמים \ ימים ארוכים \ של טעויות."

מתוך ספר הטאו.

+

לא יודעת אם אפשר להוציא ספר שירה בלי אגו, אבל אני בוודאי כשלתי. אני תלמידה טובה, מתקנת את דרכי מהר ומפנה מקום לגדילה, אך בכל זאת הרגש מצליף. יודעת שמצבי טוב אם בכוחי להקשיב, יודעת שלא עליי נכתבו מכתבי התאבדות של אסירים, אבל ה"אבל" הזה לא מרפה. יכולתי להיות צנועה יותר. יכולתי לדייק או לשתוק. יכולתי לומר "תודה" ברגע אחד ומהדהד, ולא ברסיסים מתרוצצים. בעוונותיי ובהיעדר נסיון, התמסרתי לאינסטינקט הגרוע של הבהלה. להשקה של ספרי הגעתי לא-מוכנה.

לא-מוכנה כי היהירות הגנה עליי. אנשים שאני אוהבת את ראייתם הגיעו ודיברו, אבל לא ראיתי באמת מי עומדים מולי. לא הבנתי כמה עליי עוד ללמוד. לא צפיתי כמה אהבה תישפך עליי, דרך ניתוחים מדויקים והבעות פנים לא-רציפות. מזל, מזל שהיהירות הגנה, כי אם הייתי יודעת אז את מה שאני מתחילה להבין עכשיו, אולי הייתי קופאת במקומי. אני צריכה להוריד את כל הכובעים, ואפילו את הקרקפות. דבר מזה לא הגיע לי ובכל זאת קרה.

+

בשעות לפני ההשקה החל מבול של ביטולים. אנשים נחמדים שניסו להתריע, לאחל הצלחה ולבטא פספוס. הזעתי כמו כלה ביום חתונתה. מילא אם היה מדובר בכינוס בסלון שלי – הייתי מורידה את הנעליים וקוראת שירה תוך חיטוט אגבי בשיניים – אבל כבר ערבתי אנשים אחרים בכשלון המתעתד. אנשים שגם כך בקושי מכירים אותי, אנשים שהסכימו להמר עליי ולהחריג אותי. ועכשיו, מסתמן שאוביל אותם אל חדר ריק, כמו כל המשוררות האנונימיות המתוסכלות, כמו כל מי שהריע לעצמו מוקדם מדי. אחר כך נעלם איש הקייטרינג, במן בדיחה על גורמי חרדה. אופיר, שהיה אמון על איסוף האוכל, איתר במהירות מושיעה וזו נעתרה. שחררתי את הצורך בשליטה, הכיבוד הגיע וגם החדר התמלא.

+

אולי אני צועדת קרוב מדי לביטול עצמי, אבל צריך להכניס כאן התייחסות אמיתית.

הדוברים שהסכימו ליטול חלק באירוע – נועה גורן, שלומי חתוכה, עמית ישראלי-גלעד, שרי שביט ואלי שמואלי – כולם, למעשה, לא הכירו אותי. נועה קוראת בנאמנות כבר עשור אך מעולם לא נפגשנו, עמית פגשה אותי פעמיים על תקן העורכת של הוצאת עיתון 77, את אלי פגשתי בחטף בערב השקה לכתב עת שערך, שרי ושלומי חברים חדשים מפייסבוק. לא בדיוק אנשים שהייתי מצפה שיחצו ימים עבורי. לבטח לא אנשים שהייתי מצפה שימחלו על טעויות.

+

נועה דיברה מהלב, כמו כדי לסגור מעגל. הצמרמורות שעוררה בי פגמו במראית העין של שוויון הנפש. איזו שותפות-גורל ארורה עלתה מדיבורה. ידעתי שאני בצרות כשהתייחסה אלינו כשתי נשים ש"כל המתנות שקיבלו רק סיבכו אותן". הערב רק התחיל וכבר הפשיטה אותי, ראתה לתוכי כאילו רקחה במו ידיה את מאפייני.

שלומי הוא ג'נטלמן מושלם. אם לשאול דימוי אקטואלי, הרי שמומלץ להתקרב אליו מצויידים במסכות ובכפפות, כי יש סיכוי גבוה להידבק באהבה. למחרת ההשקה אמר שעליי לדעת שזה לא היופי, אלא המילים שסוללות נתיב. ראה באחת את חוסר הבטחון והגיש ליטוף ללא בקשת תמורה.

השתוממתי מול החיבורים היפים של עמית, שלא נתתי דעתי עליהם. יציאה לאור כרוכה בהיווכחות בהיבריס של המודע. היא האירה על מהלכים שעוד מתבצעים ולא שכחה לקרוץ לעבר הצורך לדקור במילים.

איך בכלל להתחיל לדבר על שרי. גם כך אני כבר מסתכנת בביטול כחנפנית. יש באישה הזו נתינה של רגליים מטופפות בזהירות בלילה, ניגשות לבדוק אם את עדיין נושמת. למן הרגע הראשון נהגה בי בשמחה גדולה, בפתיחות חומלת ובחכמה שומטת-איברים. כל כך הרבה יופי במי שיודעת כמה מפחיד לאבד. נשים כמוה – כמוה וכמו נועה – גורמות לי להרגיש שמראות ענקיות מיטלטלות מצווארנו, מחזירות אור ויופי במעגל עד אינסוף.

ואלי, שנתן למילים לקוד קידה. יש הנאה גדולה בצפייה באלי מתמסר למילים, מקשיב או מקריא אותן, משחק עם הביצוע כמו חול רטוב בידיים של ילד. מתוך הקול שלו יכולתי לשכוח שאני זו שכתבה אותן. הוא שאב וגילם והוליד מחדש. יש לו תשוקה אמיתית לאמנות והיא נעתרת לרצונו.

+

אמרתי "תודה"?

+

ביום למחרת ההשקה, שי אמר שזה הרגיש כמו להיות בלוויה שלי ולא במובן העגום. הרעפה כזו היא עניין נדיר; מותר לנצור אך אסור להיבלע בתוכה. היא משמעותית פי כמה כשאת גרה בחו"ל ומרגישה מחוץ לעניינים בצורה כרונית. היא בועטת בפרצופו של חוסר הבטחון המשווע כשמי שעוסקים בה מכירים אותך דרך מילים. כל המניפולציות הרגילות לא יעזרו: הם לא באו כדי להיות מוקסמים. ואז את כושלת בלשונך ולא מצליחה לראות את השירים בתוך הספר שאת בעצמך כתבת, והם צריכים ללחוש לך מהצד אלו מהם כדאי להקריא, והם בעדך למרות שלא נשאר ממך דבר. לכי תסבירי להם ולעצמך שבדרך כלל את יותר ארוזה.

וישנו הקהל. משפחה וחברים ועוקבים מסורים וכאלה שעוד לא החליטו. ערבוביה של זמנים ואינטרסים, אך המשותף לכולם: רצון טוב. היו פרצופים שהפתיעו אותי, וכאלה שסמכתי על נאמנותם. זה לא מצב טבעי לאדם, להיות במרכז תשומת הלב, לנייד אנשים, לבקש הקשבה. ההתייצבות הזו מצאה אותי נבוכה ואסירת תודה.

+

אולי יהיה נכון יותר לומר שכמו הרבה אנשים אחרים, בשעה של ריגוש אדיר גם אני מילאתי את האוויר במילים מיותרות, שכובד משקלן הצניחן אל הקרקע במקום לאפשר להן לנסוק ולהיעלם. גם אני חטאתי ביוהרה וביומרה ובהתגוננות, בנסיון למצוא חן, להרשים בידיעותיי ולמרפק לעצמי מקום בשולחן.

כשאת נמצאת במחיצת אנשים שיודעים – ולא אנשים שחושבים שהם יודעים – הם נוהגים בך ברוך ובחמלה ובסבלנות. הם מביטים על הטעויות שלך כמו על ציור יפה, שתכף יעלם תחת שכבה אחידה של צבע למען הזדמנות שנייה. את מחרחרת לכיוונם בעקה גדולה ומתרפסת, והם מכווצים את גבותיהם בבלבול, אומרים שאת יפה נורא.

אנשים טועים כל הזמן. מדברים מבלי להבין. חורגים מתחום סמכותם. התרגשות כזו משחררת כלבים מכלובים.

+

אם למדתי משהו מהביקור הזה הרי הוא שעליי לשכלל את הצניעות. לא כי לא מגיע לי לקבל חיבוק או אהבה, אלא כי הצורך המופקר לשרת ולרצות ולדעת-להעיר-על-הכל גורם למחסור בשינה. כתבתי שירים שלא משרתים ומרצים, ובכל זאת אנשים מסכימים לומר עליהם דברים נדיבים. כעת מוטל עליי לפייס בין הדוברת לבין המשוררת, ולסמוך על אחרים לראות שאחת הן.

לא יאה לצטט את עצמי, אבל אם לא עכשיו אימתי: ב"מכתב אהבה לזיו" כתבתי ש"ההיענות עושה לי משבר זהות", ואולי אפשר לסכם את כל הפוסט הארוך הזה בתור תגובה מבולבלת לאהבה. הטעויות ימשיכו לבנות את אופיי, אנסה להיות רגישה ולא רגשנית, ואולי עוד אצליח להאמין שמה שיש לי מגיע לי. אני רוצה להודות – בהתכוונות גמורה וללא רעד – לכל מי שרכשו את הספר מאז יצא, לכל מי שהגיעו להשקה או התעניינו בה, ובמיוחד לנועה, שלומי, עמית, שרי ואלי שנתנו לי להרגיש ההיפך ממנותקת: מחוברת, הכי מחוברת וראויה.

מימס

Cautionary Tale

זו לא בדיוק התמכרות לסקס. אני לא עונה על הקריטריונים הקליניים ככל שבכוחי לאבחן את עצמי. אולי תלות מפותחת, מהולה בחיבה יתרה. לא משנה כמה פעמים אני מעבירה זאת בראשי ומסבירה את המוטיבציות, אני לא מסוגלת להפחית מההזדקקות. לפעמים ההזדקקות הזו נדמית לי כדבר חיובי: הנה, אני בחורה מינית וסקסית, סרפנטינה במיטה, יכולה לשרוף חור ברצפה. כל גבר היה שמח ללילה איתי, ועוד אחד ועוד אחד. אבל לפעמים ההזדקקות הזו שורפת חור דווקא בגג שמעל ראשי: השדים שלי דוהרים עליי ברעש גדול, מחרישים כל מחשבה טובה.

עכשיו המסך מתערפל והנעימה רומזת על חזרה בזמן.

מילים לא יכולות להזיק עד שנמצאים בתוך מערכת יחסים מתעללת. פגשתי אדם שחבל לדון בו, אבל השפעתו עליי טרם מוגרה. הוא יצר לנו זוגיות-קפסולה שמאפיינת מכורים, גרם לי [ולקודמותי ולבאות אחרי…] להאמין שרק אני מסוגלת להבין אותו ולסוכך מכל מה שמאמלל. במילים אחרות, הוא ביקש ממני להיות התמכרות חדשה ומרגשת. אבל אני פחות מרגשת מאלכימיה, ולנסיונות ההתקרבות שלי גמל בהשפלות אינספור. על הסקס שלי אמר שהוא פורנוגרפי, מזויף. על בקשות להשיב את מה שהענקתי לו ענה שלא מגיע לי, שאין לי זכות לבקש מאומה כשאני כזו בת זוג גרועה. הוא כעס עליי כמו שכועסים על חומר שלא מפיג כאבים. וכמו חומר, פורר אותי לאבקה דקה, שתה אותי, מרח אותי, והצניע בשקית אטומה.

הקשר היה קצר, אך ארוך דיו כדי לצלק. גם לאחר סיומו נשאתי בקרבי את ההרגשה שעוללתי לו איזה עוול, עוול שקוף ונטול מאפיינים. עבר זמן רב לפני שהבנתי שאם חטאתי, הרי שחטאתי נגד עצמי בהישארות תחת השפעתו המזיקה. הוא גרם לי להתייחס לסקס בתור זירה של התחשבנות. התהווה פער בלתי ניתן לגישור בין התפישה הפנימית שלי כבחורה מושכת, מבריקה, מצחיקה ומחוזרת, לבין המשוב האומלל שזכיתי לו כשדלת חדר השינה שלנו נסגרה. נטרתי לו על סף הייאוש אליו הוליך אותי, ואכזבתי את עצמי בקפאון שלא הוציא אותי משם. מכיוון שחוויתי חסך בביטויים סימטריים של תשוקה מינית, של הערכה – ועוד הוערמו עליי השפלות – בסיום הקשר הפכתי נחושה להוכיח שאני ראויה לאהבה, ראויה למגע, ראויה להיות האוצר הנחשק שידעתי שאני.

ועכשיו רגע כדי לנשום.

הכרתי את זיו למחרת היום שבו הקשר ההוא נגמר. זו היתה פגישה מקרית, עסקית, רחוקה מכל אפשרות למחשבה רומנטית. עוד לא ממש היתה לי זקיפות קומה, אבל ידעתי שדברים מוכרחים להשתנות. הייתי שרופה מהקשר המעוות והמתעלל ההוא, מותשת מהכניסה הסדרתית שלי למערכות יחסים, ורציתי שקט לבנות את עצמי—אולי לראשונה. בחודשים הבאים, ככל שהקשר העסקי-חברי ביני לבין זיו החל לשנות את פניו, המפלצת הסקרנית שבתוכי המתינה להזדמנות הנכונה לנסות לבלוע את המציאות.

הסקס בינינו הדהים אותי. לא הכרתי משהו דומה ולא יכולתי לדמיין כמה עז ומטריף יהיה החיבור. היתה לנו הקלה כמו שני אנשים שחילצו עצמם בקושי מתוך שדה בוער אל תוך תהום עמוקה וגדושה מים צוננים. חזרתי לנשום, עם זיו. חזרתי לאהוב את עצמי. הרגשתי כפי שקיוויתי: צעירה ויפה ומתריסה, עצומה ורחומה, נושפת רוח חיים. זיו חגג אותי ואני חגגתי אותו: גבר נדיב ומבריק ויפה-תואר, שעולה על מטוס כדי להסתגר בדירה הקטנה שלי ולעשות את הסקס הכי טוב בעולם, במשך ימים ללא הפסקה, בידיים אוהבות ובעיניים רכות ומלאות פליאה. אולי חשבתי שאני ציידת, אך נמצאתי ניצודה.

טיב הקשר חייב אותנו לחיות בזמנים שאולים. בכל מפגש הרגשתי כמי ששעון עצר מופעל על גופה, מזכיר לנצל כל רגע, מונה את מספר הלילות עד הפרידה ההכרחית הבאה. אבל הלחץ להזדיין ולהזדיין ולהזדיין לא היה רק זרז של שדות תעופה. חרף כל החירויות שזיו העניק לי באהבתו ובגופו, אני עדיין – עד היום – אחוזת אימה מפני רגע של אהבה-אחרת-ממין. כאילו ליטוף אוהב שאינו חודר יחשוף אותי כמי שלא ראויה לתשומת לבו של בן זוגי. כאילו שוב אתקרא בכינויים "מגעילה", "קרת לב" ו"מניפולטיבית". כאילו יש בי שקר. כאילו שוב עושים לי טובה. כאילו העונג שלי, שאמור להיות כל כך מובן מאליו, הוא חזירות פורנוגרפית. כאילו התנועה הכי טבעית היא משחק משוחזר ורמייה. כאילו לתת זה מובן מאליו, מתחייב מתוך העמדה, אבל את הקבלה יש להרוויח בדרכים בלתי אפשריות. ומעל לכל, כאילו סקס הוא פרס, והיעדרו הוא עונש שמקפל בתוכו שלל משמעויות. הייתי אפילו מרחיקה עד כדי שלילתו כדה-הומניזציה.

סבלתי פציעות למכביר לתפישה העצמית. לבטחון העצמי. לכוח העמידה. פציעות מקפלות שהדיפו ריח עז של דחייה. חייתי בתוך העלבון הצורב שבהתמסרות לאדם שאינו שותף להקרבה. ומעל לכל אלה, כעס סבוך על עצמי, על הישארות, על ספיגה, על ההסכמה להימצא עוד רגע אחד במחיצת גבר שלא מתחנן לשכב איתי בכל רגע. הנסיון הבלתי אפשרי להבין איך אני, אני – חתלתולת הבית שמתעוררת לחיים בלילות – הולכת לישון ליד אדם שלא מוכן לגעת בי, שניזון מהשפלתי.

קחו לכם עוד רגע לנשום.

לימים הבנתי שנכנסתי לקשר ההוא כדי להעניש את עצמי, חלק ממסע ענישה מתמשך שיצאתי אליו בגיל 25 כדי לכפר ללא הועיל על חטאי נעורים. מחלתי לעצמי מאז, אבל טרם השתחררתי מזכרונותי בשבי, מהתלות במין לאימות ההגיון בעולם. אני עדיין זקוקה לסקס בכל יום, וכשזה לא קורה המחשבות המדכדכות מיד מרימות ראשן. אני בוהה בשטיח האמבט, כמו בגיל עשרים ואחת, ותוהה איך הגעתי לכאן שוב. המילים השחורות מצעפות את עיני ואני לא מסוגלת להבחין. אני מתכנסת כאובה אל המאורה שלי, נוהמת על חילופי עונות. מרגישה כמו אוצר גנוז; כמו יופי בידיים עיוורות. מלאת טינה ועלבון משל הייתי מנהלת חיים כפולים: מינית ויצרית ולוהבת, שאין נוגעים בה אלא בדקר ברזל.
גם אם המציאות שונה בתכלית – אגבית, מקרית, רחוקה מדחייה כמרחק מזרח ומערב – היכולת שלי להירגע פגומה עד חורבן.

קשה להבין מה בין זה ובין הזוגיות עם זיו, ואכן הקשר קלוש. קשה להעריך כמה זמן ידרש לי לריפוי, כאשר אפילו בתנאים הטובים, האוהבים והמפנקים ביותר אני עדיין חרדה ולעומתית. זיו מתמודד בגבורה, אוסף אליו את האנרגיה המינית שלי ועוטף אותי בזו שלו, מזכיר לי שאהבתו אליי מובטחת ומקורקעת לא רק בסקס. הוא גורס שתהליכים אורגאניים של ביסוס הזוגיות ימהלו, בסופו של דבר, את העסיס החמוץ של הדחייה שאני משייכת לימים הבודדים שבהם אנו לא שוכבים. השלווה שלו נוטעת בי תקווה, אך גם אשמה קטנה על שטרם פיתחתי מנגנוני התמודדות אלגנטיים כמו אלה שלו.

הכי קשה, אולי, שחיה בינינו איזו טראומה גרועה מזמנים אחרים שמשחזרת את עצמה לדעת. שהשמחה המינית  שלי נצבעת לעתים בגוונים של הכרח, של ריצה קדימה מפחד לעצור. שאין לי את השקט להגיד "לא הלילה", אלא במצבים של תשישות קיצונית או כאב פיזי. שלא אחת, אני נעדרת האמונה הפנימית הברורה והשקופה שתאפשר לי לפרש את העייפות בעיניו של זיו כעייפות גרידא, במקום כהתחמקות ממני, מהגוף שלי, מהאהבה שלי, מבשורה שהוא עתיד להנחית על ראשי.

וישנה גם שאלת האמון בזמן. האמון שאכן החיים המשותפים יזדרזו להחריש את הנהי לפני שיכלה כוחי ואצטמק, מקולקלת ללא תקנה. וישנו גם החשש לשאת על גבי את החולי הזה דרך כל הזמנים, לחיות חרף נוכחותו העיקשת, תוך שאני מאבדת את הלגיטימיות להתחשב בו. קשה לדמיין סיום עלוב יותר מזה, כשכוחות נוגסים בי מכאן ומכאן.

זיו אומר שהטקסט הזה נקרא כמכתב אליו ולא כפוסט לבלוג, אך אני חושבת שאולי הוא מעשייה מתרה. מסמך על ההשפעה המזיקה והמתמשכת של רגע אומלל. ככלות הכל, חלפה למעלה משנה לפני שהצלחתי לכנות את הקשר ההוא בשם "מתעלל", וזה עזר למסגר את הרע: להשתכנע שהיה קשור באדם הספציפי ולא בכל האנשים, להבין שמה שעברתי היה חמור באמת ולא תולדה של אי-הבנה, וגם לסלוח לעצמי על שלא ניחשתי שיהיו לכך השפעות מרחיקות לכת.

אז אני לא בדיוק מכורה לסקס, אבל כן מכורה לאישור שבו. ואמנם אני חופשיה בהרבה היבטים, אך עוד לא בנקודה הזו. אני יודעת, בודאות מוחלטת, שאני לא רוצה לחיות בתוך כלא פתוח. ואני יודעת, באותה מידה של שכנוע, שהריפוי שלי לא יכול להיות תלוי בזיו, כמו לא למדתי דבר. וזה – הדבר הזעיר הזה שמסווה עצמו כמשפט אחד נוסף בשורה של משפטים – הדבר הזה הוא רדיפת החיים.

IMG_20190410_212758-01-01

 

מימס

Sacrifice

מישהו אמר לי פעם שהסערות הרגשיות שוככות אחרי גיל 30. הוא-עצמו היה כבן ארבעים, והיכרותי עמו לא אפשרה לי להשתכנע. מעולם לא תמכתי בקביעת מועדים קלנדריים לתהליכי גדילה אישיים. עם ההתקרבות לגיל 30, אני חושבת שאולי הסערות לא שוככות, אלא מתחדדות. במקום לפרוש את האנרגיה על פני מתיחויות ומשברים משתנים, מרובים ולא-צפויים, הסיבות שלי להצפת כאב וחרדה הופכות גלויות יותר, מובחנות, נאמנות לתמה אחת מתמשכת. הן מושכות אליהן את העוצמות המטלטלות שקודם לכן הוקדשו למיני מכאובים תפלים, כך שאני יודעת היום מה מניע אותי, לאן הקשב שלי מופנה, וברגע של עימות הכאב נחווה במלוא כוחו המקפל. דברים אחרים הם דברים אחרים, שהזמן והנסיון מלמדים איך לחייך אליהם במשיכת כתפיים. הצרכים הקיומיים מענים.

ההבנה הזו לא מקלה על ההתמודדות. היא מדגישה את חוסר האונים שלי, את ההשתתפות מרצון במארב הנורא של הנפש לעצמה. יותר מאי פעם בעבר, הטראומות הקטנות שדוקרות אותי נחוות כאדוות תאבות בצע תחת גשר אבנים. הגשר מפצה על קיומו של טבע, אך עוברי אורח עלולים להירטב אם לא יחישו צעדיהם, המים מזכירים מי עבר כאן קודם. מילאתי את חיי בתעלות ובנהרות פיזיים ומטאפוריים. בחרתי לי מאהב שחייו לא מאפשרים לי את הדבר לו אני כמהה יותר מכל. בחרתי לחיות בתוך רעש, וגם אני רעש גדול שמנסה לבלוע את יתר ההפרעות. זה חסר סיכוי, אני טובעת בתוך גלי קול וים. ובכל זאת, כל כך הרבה חיים נואשים מתהפכים בתוכי, שואגים את עצמם החוצה, דורשים לברוא את העולם מחדש בצלמם. תינוקת שבוכה לאם שלא תגיע, ולא יודעת איך לוותר.

זיו אומר שהנתינה שלי תובענית ולא מנומסת. היא מחפה רק בקושי על הצורך השואב שלי בחיבה. כנראה הייתי שמחה להיות אלה יוונית, להשקיף על מזבחות שנבנו עבורי, לתת דרור ליצרי, להקים לי מאהב על פי דרישה, למוטט בניינים על מי שמתכחשים אליי. פרום כתב על ההבדל בין לאהוב ולהיות נאהב, אך עבורי זהו עניין של שיניים באותו הרוכסן. אני צריכה להרגיש כמו עורי רכוס לתוך עורו של אהובי. אתר של איחוד בשרים, שאין בו אוהב ונאהב, רק התמסרות בלתי ניתנת להתרה.

הוריי לא יכלו להעניק לי אותה. לפיכך, הפכתי חרדה מפני תלישות, מפני עמידה מנגד, מפני קיימות עצמית. קסנדרה ארורה. אני זקוקה להכל עכשיו וכל הזמן, בעוצמה הולכת וגוברת, כאגודל בתוך פי. היכולת שלי להביט על הסביבה בצורה אנליטית ולחוות את עצמי נכוחה ולהציב גבולות בדייקנות של מיפוי נימים פריפריאלים היא כאין וכאפס לעומת הזעקה שעולה בי בהתוודעות לרגע של בדלנות. הכל נחווה כדחייה, כערעור, כהשתקה, כהשפלה, כמחיקה. גם איחור של כמה דקות. גם מחלוקת על עיצוב הסלון. הרעב שלי אינו יודע שובע, אפילו מדע הפסיכולוגיה לא עמד לו. וככל שאני נכונה להתאכזב, כך מתעצם הבל פי הרעב. כמו גיבורה של עגנון, נוהמת על האהבה. עומדת על המשמר. אישיות מתישה.

זיו אומר שבבוא העת קיומה של שגרה ימתן אותי. שאי אפשר לחתור לריפוי בין נמלי תעופה, בין זמנים שאולים, בין מתיחויות גירושין, בין אפשרויות תעסוקה ובטלה. שאם נלך לישון יחד כל לילה, לא אצטרך סקס בכל יום. שאם מעמדי הרומנטי יוסדר, גם מצבי הנפשי ישקוט. שאניח וארפה ואחלום בלי לבכות. וגם, שאנשים רגישים לא הופכים את עורם, אז אולי אין טעם לקוות. ואולי יעזור אצטרובל קטן, לסמן אילן יוחסין חדש. אבל בינתיים היערות בראש שלי עולים בלהבות. צורחים בלהבות. לא יודעת איך לתרגם את האושר שלי לנחת, ואת האהבה לביטחון, ואת הרצון לעתיד, ואת הזוגיות לעוצמה. כבר לא חיה בסכנת הכחדה, אבל עדיין לכודה, כפוית טובה, כפותה. הסערות הרגשיות לא שוככות בגיל 30 אבל הן כן מתחדדות, כדי שאיטיב להקריב את עצמי על קוצן.

IMG_20181124_154926-01

מימס

מצוף אקלים

הגעתי לכאן, לבית שאהובי וילדיו מזהים כבית המשפחה, בלילה לפני יום הולדתי. לא פורצת, אורחת קרויה שמוזמנת לעתים. בשבועות לפני הגעתי לא הקדשתי לכך מחשבה מפני שלא היתה לי שהות לחשוב. הזדרזתי בסיום התואר. גם כך כל השנה האחרונה חתרה לשילובי הכפוי בחייהם של הילדים, עד שקיבלתי את ההחלטה לתת להם ולי עוד זמן. מה זו עוד שנה אחת של מעברים מפה לשם, של תואר שני, של ברקזיט, של התוודעות. הנצח גם כך לצדי.

בתחילה חשבתי שאני איזו אלטרואיסטית גדולה, אישיות בוגרת ומאפשרת שרואה את טובתם לפני טובתי. אחר כך התיישבתי על כסא הפסיכולוגית שלי – חצי שנה לאחר שסיימנו – ולראשונה הבנתי את תחושת המחנק שאחרים מדברים עליה. שתזדיין ההכלה. שיזדיינו נסיונות השילוב. כל ארבע גפי ממיינות אשפה שלא יצרתי. ריח אגו מקולקל עולה בנחיריי. כולם מריחים אבל איש אינו רואה. אז די, שיתפרק הרקבון הזה ואני אבוא נקייה. לא רוצה שתידבק בי המיאזמה.

כל הזמנים המעורבבים הללו – הלילה לפני, בשבועות קודם, השנה האחרונה, בתחילה – עיסה של נסיונות להציב דדליינים לנפש. לא לנפשי-שלי דווקא. נסיונות שאני נרתעת מהם בשגרה, אך בכל זאת מותר לתהות איזו שגרה היתה לי בשנה האחרונה. סיימתי את התואר שלי, בדוחק, בנעימים, במחשבה שכל המאמצים הללו יותמרו למעבר להולנד. הצלחתי למצוא כמה חברים מקומיים, גם הם בין עולמות. אחר כך המציאות חשפה שיניה: הכל אישי, שום דבר לא אישי, זה התפקיד שאת תופסת, תמשיכי להיות מקסימה כמו שאת, יש לדברים אפקט מצטבר, ילדים לא שוכחים מי היה טוב אליהם. אל הקולות מחוץ נוספו קולות מפנים: אל תכתבי על זה, אל תשימי הכל באינטרנט, הפעילי שיקול דעת, גם הם לא אשמים. אז במשך שנה שתקתי, לא עדכנתי את הבלוג הזה, התמקדתי בסיום התואר ובכתיבת שירה. הכנתי כתב-יד ורפי וייכרט המליץ עליו. עוד לא עשיתי כלום, אבל אמרתי לו שכן כשהתעניין. עוד לא מצאתי כוחות להתעסק באפשרות האכזבה, כי נלחמתי להצליח בכל כך הרבה דברים.

זיו הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ויהיה נכון גם להוסיף שאני הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כנראה שלא במקרה הוא הופיע ברגע הראשון שבו לא רציתי זוגיות, לא רציתי לחפש אופני השתלבות בחיים של אדם אחר, לא השתוקקתי לרפד את הפחדים הקמאיים שלי באינטרסים של אחרים. זיו ביקש להשתתף בדיוק ברגע הלא-נכון, אך בסבלנות וברכות אין-קץ הצליח להפוך אותו לאגן הגדילה הכי משמעותי שחוויתי. רציתי להיות טובה לזיו אבל לא ידעתי איך עושים את זה בלי להיספג בתוכו. הוא נטל את ההתנגדות שלי והקשיב לה. ליטף את ראשה בזהירות. חיבק כשבעטתי. וכשהגיע הרגע בו יכולתי לראות את זה – את הנדיבות האינסופית של הגבר הזה, את החמלה והעדינות והתחכום – רציתי להיות שלו כפי שהראה לי: חומלת, עדינה, מתוחכמת.

השכנתי שלום בין ההסתמכות על אופיי הטוב ומראי המצודד לבין יכולותי האינטלקטואליות, הרגישות הגבוהה, הדיוק בזיהוי. השכנתי שלום בין המלקות שאני מגישה על גבי לבין היכולת לומר, באמת ובכנות, שאני אישה מרהיבה, מאתגרת, קשובה ונדיבה. כמו במנטרת זן, אני אחת עם העולם. השלווה המנטאלית ממלאת בורים במדרכות. ובכל זאת הדרך לא סלולה, וכך הגעתי לבית המשפחה בלילה שלפני יום הולדתי.

בית ישן לאהבה חדשה. אפשר שקורי העכבישות שבו נטוו בזמנים אחרים, אולי כשעוד שכנה כאן אהבה אחרת. אישה אחרת קבעה את גובה מתלה המגבות ואת מיקומי המסמרים בקירות. אני נכנסת אל ביתה, כמו אל תוך קבר שלא נחפר עבורי; אל מרחב שההחלטה היחידה בו היא אם להיות או לא.

מסילות המקלחת שחורות בעובש שמזכיר לי את בית הורי. אני מדמיינת את מברשת השיניים שאאחוז בידי, טבולה אקונומיקה, כשאחוש שזה מקום בשבילי לנקות ולא רק להתארח. את מכונת הכביסה אני מעריכה, יש לי כזו גם בחיפה, אבל הריח שעולה מהתוף מעיד על צורך במחזור או שניים עם חומץ לבן. אני רגילה לגור לבדי, במקדש סטרילי שאיש אינו מחבל בו, מרחב של גדילים על כריות נוי וכדי חרס צבועים כחול, ופתאום מכל עבר נגלים שפשופי שנים מחרישי אזניים.

אמרתי לזיו שזה מוזר. "מוזר" זו לא מילה שאני מרבה להשתמש בה אחרי שנפגעתי ממנה כמה פעמים. זיו הזכיר שהעביר לכאן את המיטה שלו, מהבית הקודם, "זו שקניתי בשביל שנינו, עם מסגרת שאפשר לקשור אותך אליה." (אני תופשת שכתבתי "המיטה שלו", ומתלבטת אם לתקן ל"שלנו.") גם הציע שאפשר לרפד את הספה מחדש בבד שמוצא חן בעיני. הצבע הנוכחי באמת לא מתאים לשטיח שבחרתי, זה שנסענו עד אוטרכט בשביל לקנות. הוצאתי מהמזוודה איור ממוסגר של חיפה, שיריח פה קצת מבנייה צפופה. על הקיר תלה פוסטר וינטג' שקניתי פעם. על שולחן האוכל מפוזרים פלייסמטים באיורי עלים טרופיים, כמו אלה שמעטרים את כיסוי הטלפון שלי. גם עציץ האלוורה הקטן עבר דירה, ונח על אדן החלון במטבח. אפשר לנסות לומר שנכנסתי לתוך חלום שבור של מישהו אחר, ועכשיו רגלי מונחות על שולחן הקפה. אולי אין פה פלישה, אך יש אלימות.

לא ישנתי טוב וברכות יום ההולדת בטלפון לא הסכינו את הסביבה. כל כך הרבה חברים אותתו שאני חשובה להם, אך לא הצלחתי לתרגם את האהבה להקלה. החיים שהתאמצתי לבנות בישראל הם צפצופי הודעות באמסטרדם. זיו חיבק אותי ונעצב שאני במצב רוח נמוך. הוא אומר שיעשה הכל, אבל בדרך כלל אני לא מאמינה לזה. לא כי הוכיח לי אחרת אי פעם (אם יש משהו שאפשר לומר על זיו בבטחון גמור, הרי הוא שמדובר בגבר גמיש, שנכון ללמוד ולהשתנות ולהעמיד את התנאים הטובים ביותר שבכוחו), אלא כי חרדת אי-ההשפעה שלי גדולה ומכרעת. אני צריכה להיכנס לחדר ולהרגיש את האוויר נעמד דום. קונטרול פריק של חלקיקים ושל תודעות. לא ניצבת בסרט על חיים של מישהו אחר. לא זורמת, לא בוחנת. מארגנת הכל לשביעות רצוני ורק אז נכנסת.

זיו לקח אותי לקפה אהוב, ישבנו בשמש וצנוברים נפלו אל צלחתי. סטודנטים שלא אלמד במחיצתם הלכו יחד בקבוצות קטנות. ההולנדיות לא מנקרות-עיניים אך תמיד מסודרות. אני חושבת לעצמי שגם אני רוצה להיות מסודרת, עם מלתחה נוחה אך מרשימה כדי לאזן את התלתלים הפרועים. השמש משמחת אותי; בלילה היה קר וקמתי קצת מצוננת. זיו הציע לקחת אותי לשופינג אבל אחרי שעה שנינו התחלנו לסבול מהשוטטות. אחר כך נסענו לאיקאה, לקנות מצעים חדשים, מגבות, ושמיכת פוך גדולה כדי שלא אתקרר יותר. הוא צחק ואמר שזה מצטרף אל מתנת יום ההולדת שלי, כי נמצאתי נבוכה מול ה"גוגל הום" שקנה לי (ביקשתי ממנו שוב ושוב לספר בדיחות ולהקריא את ההורוסקופ היומי, לא משוכנעת שהבנתי לאיזה "הום" הוא שייך). כמעט בכיתי מהאפשרות שהעלבתי את זיו. בכל פעם שאני מעליבה אותו, אחת מבהונותיי מיד פוגשת ברהיט כבד. אני צוחקת ששומרות עליו רוחות גדולות ומלאות נוכחות, ומעדיפה לא להתעסק איתן מהבעתה. זיו אומר שהרוחות הגדולות הביאו אותו אליי, והן בעדי.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במקווה מים רחב ידיים. התחבקנו בשקיעה וצפינו באווזים קוראים זה לזה במעופם. קרוב לקו המים, בגדה החולית, מישהו הקים אנדרטה תחומה בנוצות מזדקרות. מי שתולים את זהותם בחומר לא יודעים שאפשר גם לגעת ברוח. נתונים על צפיפות חוטים מערסלים את הגוף, אבל לא נותנים לנשמה ערה מנוחה. אני הופכת את התזוזות בתוכי לשקופות לעולם, וזיו אוהב אותי כאילו נולדתי בלי פחד. כששבנו, הבית החל להיראות פחות מהוה וההסקה חיממה הכל.

בלילה עשינו אהבה עד שהסתחררנו ולא הצלחנו לנשום. הוא אמר שאי אפשר להתרגל לזה, לא משנה כמה זמן עובר. התנשקנו גם אחרי שכיבינו את מנורות הלילה לישון. נרדמתי מהר תחת השמיכה החדשה. בבוקר הפעלתי את מכונת הכביסה – זו שהיא כמו שלי, רק בהולנדית – וירדתי למטה ללטף את החתול הכתום המגרגר. הוא מקבל אותי בחוסר שיפוטיות שאינו אופייני: זרה שאוהבת כלבים, לומדת איך לפתוח את כף היד כדי לאפשר חיכוכים ידידותיים. ליד מכונת הקפה נחו קרואסונים מאהובי, שהתעורר מוקדם מדי ויצא להשלים את קניות היום. העברתי את הכביסה הרטובה למייבש והתיישבתי על הספה האדומה שאני לא אוהבת. אני בת עשרים ותשע, כמו מצוף אקלים על מים. לא מתוכננת לתעופה ולא מסוגלת לשקוע. מספרת לאנשים על דברים שעתידים לקרות, ולפעמים אולי מצילה חיים.

מימס, 29

מימס

מעברים

נעלמת לך בין המעברים.
מחכה שתתקשר לשאול
לאן ברחתי.

דקות ארוכות חולפות.
אתה מותיר דמעות לזלוג
ליד קרטון מיץ תפוזים.

אני מעמידה פנים.
כל כך מעמידה פנים,
כל הפנים שלי על הרגליים.

חייטים ורתכים וחרשי ברזל
לא יצליחו להצמיד אותי
אל התמונה הזו.

אין לי אומץ
לכתוב, לרדת במדרגות,
ולהיווכח.

טול את הדבר היקר לך ביותר
וכסה עימו את השמש.
עתה שאל למה חשכו עיני.