בית החלומות של אן

אַשְׁרֵי הַיָּתוֹם
הַסּוֹפֵד לְהוֹרָיו הַחַיִּים,
הַמִּתְקַיֵּם מִכֹּחַ עַצְמוֹ
וַאֲדִיקוּת פִּכְחוֹנוֹ.

בָּרוּךְ הַמֵּסִיר אַשְׁלָיָה מֵאֱמֶת.
בָּרוּךְ הַמְּבָאֵר מַכְאוֹבִים.
בָּרוּךְ מְצַמְצֵם הַצַּעַר
כָּל יְמֵי חַיָּיו.

התחלתי לצפות בסדרה Anne with an E המבוססת על ספרי "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי. זו סדרת הספרים שהעניקה לי את חדוות הקריאה ושהשפיעה עליי באופן העמוק ביותר מאז הייתי בת שמונה. כה סבוכים קורי ההזדהות שלי עם הגיבורה, אן שרלי, עד כי קשה לומר אם צירוף מקרים אומלל הוא שהוביל לאמפתיה שלי כלפיה, או שמא התעצבתי בדמותה כמעריצה נאמנה. נמשיה, שיערה האדמוני, גופה הרזה והגמלוני, מילותיה הגבוהות, דיבורה אל עצים, מבטה החולמני, כוונותיה התמימות שעולות בתוהו.

בילדותי המוקדמת ערגתי לחייהן של דמויות כגון אן שרלי, ג'יין אייר, מרי לנוקס – יתומות צעירות שנדרשו לגדל את עצמן, בלא ליווי או הנחייה, בעולם שלא רצה בהן. שוגות ונחבלות, דחויות מעצם ערותן. הפגם הגדול מכל מצוי באי-אפשרותן להיות שונות מכפי שהן. כל אחת מוצאת ומגינה בחירוף נפש על נחמותיה המעטות, האסורות או הנלעגות. נצחיותן כדמויות ספרותיות מצויה בסירובן להשתתק ולהשתלב, משל עמדה בדרכן מגבלה של ממש. השלד הבלתי-נראה הזה שהחזיק אותן זקופות אפיין גם את שנות ילדותי ועזר לי להישאר בחיים מול כיתת יורים. מן רוח בלתי-שבירה, לא ניתנת ללכידה או לצמצום, ולכן רוקדת תמיד.

רק כעת, בהתוודעות מחדש דרך הסדרה, אני נוכחת שאהבתה של אן לעצים ולנופי טבע כמוה גם אהבתי-שלי. הבריחה מכל מה שמכוער ואכזרי, והבחירה להתמקד ביופי שמתקיים למרות זאת – שוב אותה הרוח המרקדת – הפכו לאחת ממיומנויותי. אפילו שקלתי ביני לביני אם הרתיעה שלי מחומרים נרקוטיים, דתות ניו-אייג' או נביאי שקר אחרים נוצרה בתגובה לאותה מיומנות מובחנת, שהרי למדתי כיצד למצוא ולהיבלע ביופי בגיל צעיר.

היתמות של אן תמללה את היתמות שלי. אני מוטרדת מדיוקנה של הנערה העושה דרכה בעולם לבדה, בעד מכשולים ומבחנים חברתיים, לומדת בכוחות עצמה כיצד ראוי להיות אישה ואיך להסוות את החלקים הלא-מבויתים בנפשה. אני ערה שוב לתשישות שבהתנסות ללא הפוגה. עד עצם היום הזה, אני חשה לעתים כמן שייר היפנוזה שנפלט מחדר הטיפולים, משהו מסוכן, בלי הורים ובית, שחושף את כשלונותיה של החברה. בפעמים אחרות אני שרך צעיר ועדין, קמל ממבט. ביליתי כל כך הרבה שנים בשיחה ערה עם עצמי מפני שלא היה שם אדם אחר. אימצתי את ההתנהגות הראויה מתוך ספרים שקראתי. החן והחריפות שמצויים בי היום הם שילוב של החלמה מהזנחה, לצד אוסף ארכיטיפים. אני עדיין לא יודעת כיצד מחברים את הרצון והשרירים כדי להתכופף בפני דרישות לשנות או למתן אותי, גם כשביכולתן להקל עליי. השיחה הארוכה עם עצמי מתקיימת בקנאות ובתחושת צדק רודפת שמייתרת את החוץ ומתנכרת לו.

היתמות לא מאפשרת לי נינוחות, וגם לא רגע לסמוך. הסחות הדעת הנעימות הן הסחות דעת. ניווטתי את דרכי לבד לפני שידעתי איך, ולכן אני צופה שיהיה עליי להמשיך. פעמים אני מוצאת שאני כועסת על האהבה, כועסת על המהתלה שבה, על האפשרות להניח לעיני להיעצם בסוף היום. יתומים חשים בטחון ביתמותם, בלבדיותם, בנטישה. מצבים אחרים הם חסרי פשר, מועדים להיגמר. הצפייה בסדרה רגרסיבית ולא נוסטלגית עבורי. אני כועסת על עולם שבו ילדים צריכים לגדל את עצמם, והופכים למבוגרים תלושים בלי שורשים, רעבים ליד מלטפת ולא מסירים את חשדם מפניה. אני כועסת שההצלחותי נגזרות מהמכאובים שלי, שאמנם קטנים משנה לשנה אך לא מוכנים לשוב אל מצב קודם-לקיום. אני כועסת שהאהבה שלי אוחזת תכנית בריחה. אני כועסת שהסיפור הזה, של היתמות הזו, עדיין נכתב. אני כועסת שאין לי המילים המדויקות עבורו. אני כועסת על הקסם ועל הנכות שבו. אני כועסת על כל מי שבורח אל אותם נתיבי שיכוך מוכחים, narcotic and nefarious, כי הם חסומים עבורי.

בדמות המשוחקת יש משהו כאוטי: היא קוראת ספרים אך לא את הסביבה. אן הכתובה משכנעת יותר בתמימותה, באכזבותיה. אני צופה בסדרה ומזהה כיצד רבים בסביבתה של אן משתדלים לאמצה אל ליבם, גם לאחר רושם ראשוני מבלבל. כשקראתי את הספרים לא זיהיתי את אותה הנכונות כלפיה, אולי משום שגם היא לא זיהתה. ואולי האבחנה הזו משרתת את החשדנות שלי כלפי אותם המשתדלים, שלא השתדלו מספיק בספר, אך פועלים למען שמם הטוב בסדרה. זהו טירוף – או הבל הבלים – לחשוד במוטיבציות של דמויות בדויות. להגן על אן המצויה משני עֶבְרֵי-היצירה. להשתוקק גם כן להגנה.

מימס

Dream Directory

מרץ
הבית שלך גדול. ענק ממש. במורד הגבעה עליה נבנה הבית הראשי, בגבול החלקה, ניצב חדר משחקים בודד. אפשר לצפות ממנו אל הים. חדר המשחקים ניקר בראשי, מבולגן ומחוץ להישג היד. מועקה שלעולם לא תשכך.
במרכז הבית עמד אגף שלם שבו גרו הוריה של גרושתך. גם לאחר שלא התגוררו בו עוד, לא הרשיתי לעצמי להיכנס. באחד הימים – הרחק לתוך העתיד – נכנסתי, וגיליתי וילונות קטיפה ורודים, ספות וכריות, חדר ארונות עצום, אמבטיה סמויה מכל, אטומה לרעשים חיצוניים.
ניקיתי את הבית ככל יכולתי וטיפין טיפין עיצבתי מחדש על פי טעמי. אחד מאגפיו התגלה כגדול במיוחד, הוא המשיך והמשיך והמשיך בסדרה של חדרי שינה וחדרי ארונות וחדרי שירות שבסופם חדר שירותים ומקלחת, בעיצוב בסיסי ומיושן. החדר היה רחוק מלב הבית כמרחק עיר שכנה. חשתי מרומה על שלא ידעתי מקיומו.
אחר כך מצאתי מרתפים וחניונים שבנייתם לא הושלמה. הכל עמד חשוף ומתפורר בחשיכה, קפוא בזמן, אי שם מתחת לקומות המגורים של הבית.

 

 

אפריל
הבמאי הציע שנרכב יחד על האופנועים הגדולים. שעטנו במורד כביש דורי ביום שמשי ונעים. האופנועים ניתרו באוויר ועלינו מעלה-מעלה מעל הארץ, מרחפים באיטיות של יצורים מיתולוגים מכונפים. האופנוע הכבד התחכך בין ירכי, ובטני החלה מתהפכת. כשהגענו למחוז חפצנו, אשתו לא שמחה לראותנו יחד אך נצרה את לשונה. הרשיתי לעצמי לחמוק החוצה מהמחזה הדרמטי הקטן.

 

 

מאי
מסיבה מרובת משתתפים התכנסה לכדי סיום באזור מרכז חורב. נתבקשתי לעזור עם דבר-מה בקרבת החוף, אז לקחתי אוטובוס לים. שעה שירדתי בדרך פרויד אתה נשארת במסיבה עם גרושתך וילדיך. ידעתי שאם אתעכב, אולי תשוב הביתה איתם. התחלתי לפלס דרכי חזרה במעלה הכביש התלול. במחצית הדרך הופיע מחסום. בשול עמדה בקתה קטנה ורעועה שצעקות בקעו מתוכה. טיפוסים לא-סימפטיים חסמו בגופם את הכביש. הבנתי שחסרי המזל שעושים דרכם במעלה ההר הופכים טרף קל לכנופית סוחרי איברים.
הלילה ירד על העיר. צללתי אל מערכת תת-קרקעית של מחסנים ומעברים. נמלטתי בחשאי דרך מסדרונות חשוכים, מחסנים לוגיסטים ומרתפי חנייה עזובים כדי להגיע אליך בזמן, לפני שתיעלם.

* הערה על החלום:
כמה הכל שברירי כשהיעדר פיזי יכול לכונן היעדר רגשי.
כביש דורי ודרך פרויד, שני כבישים בקצוות מנוגדים של העיר.

 

 

תחילת יוני
הפסיכולוגית שלי הסכימה לפגוש אותי בבית הורי לטיפול. כשנכנסה לחדרי הודעתי לה שמצאתי משהו בשבילה. התכוונתי להציג דף נייר מילדותי, אך לפני שהספקתי לשלוף אותו היא הבחינה בקופסת התכשיטים שבידי וחשבה שהתכוונתי אליה. בקופסא נחו שני עגילים שונים, אחד בעל פנינה אפורה-שחורה ואחר עם חרוזים לבנים. היא לקחה אותם בהתלהבות והודתה לי. היא ענדה עגיל אחד בכל אוזן והציגה אותם להתרשמות. העגילים החמיאו לה מאוד. נפלה רוחי והודיתי בפניה שלא התכוונתי למסור את העגילים, אבל מכיוון שהם מוצאים חן בעיניה תוכל לשמור אותם. נראה שהדבר לא הטריד אותה.

בסוף הפגישה ליוויתי אותה למכוניתה. היה מאוחר מאוד. בכביש התאספה קבוצה של בריונים, ביניהם גם אנשים שלמדו איתי בתיכון. הם רצו להרביץ לערבים. ההמון איתר אותה והפריד בינינו באלימות. רציתי לומר משהו שיעצור בעדם, שיסביר כמה היא יקרה לי, אבל ידעתי שלא יבינו. צעקתי "לא, זאת הפסיכולוגית שלי!" כאילו רק כך ישתכנעו שהיא מהטובים. נראה שזה הרגיע אותם מעט. הייתי היסטרית. חשתי שעליי להציל אותה כי הצלתה פירושה הצלת עצמי. באותו הרגע ידעתי שאני עתידה להיות עדה למעשה כה נתעב שהוא ישנה אותי לבלי היכר. הייתי חסרת אונים, והבנתי שאם הנורא מכל יקרה לא אוכל לחיות.

באותה השעה המשפחה שלי ישבה בתוך הבית, כולם אכלו ארוחת ערב וחיכו שאחזור פנימה, לא התעניינו במתרחש בחוץ. יצאת לחצר ואז לחניה, נראה שרצית לעזור אבל לא התערבת ונשארת להשקיף מרחוק.

הצלחתי למלט אותה מידיהם. היא לא נפגעה, אך היתה מבוהלת ונסערת. סגרתי את דלת המכונית וביקשתי שתודיע לי כשתגיע לביתה. הקצתי עם תחושה רודפת: השאירו אותנו לבד להיפגע.

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית שאלה האם העגילים נדמו לי מוכרים, ואכן עגיל הפנינה הזכיר עגיל של אמי. היא הציעה שאולי שני עגילים לא-תואמים שנראים טוב יחדיו מייצגים אותה ואותי, או אותה ואת אמי, כשתי דמויות אמהיות שנבדלות זו מזו מאוד.
הבחנו גם במיקומים השונים של הדמויות. הורי שבתוך הבית, שהיו אדישים למתרחש. אתה, צופה אך לא פועל. אני והיא, בלב הסערה, על סף הכחדה.

 

 

סוף יוני
שוב חלמתי על שירותים ציבורים עם הריח הקבוע: שתן וצבעי גואש בצינורות. עמדנו להיכנס לתערוכה במוזיאון אבל לפני כן רציתי לשירותים, שם השתרך תור ארוך ואיטי. הלכתי וחזרתי, והוא התארך עוד יותר. איימתי על המצטרפים החדשים ולבסוף הצלחתי להיכנס. התא היה גדול. אסלה אחת ניצבה בפינה. הכל היה מגעיל. התחלתי לגעת בעצמי, בתחילה ברתיעה מסוימת נוכח ההגיינה הירודה של המקום, אבל ככל שהמשכתי לא נתתי על כך את הדעת. דפיקות מצידה השני של הדלת בישרו לי שזמן רב עבר. יצאתי מבלי לסיים. סיפרתי לך שהתעכבתי כי התור היה ארוך, ואיך הריח בתא הזכיר את הריח שמופיע בחלומותי.

 

 

יולי
היו לי ארבעה כרטיסי טיסה לנופש באי טרופי, עבורי ועבור בן זוג, לצד עוד זוג חברים. נקלענו לריב והחברים לא היו בטוחים שיוכלו להצטרף. קיוויתי שכולם יגיעו לשדה התעופה, אבל ברגע האמת זה לא קרה. החלטתי לטוס לבדי, ליהנות למרות הכל.

החוף היה עמוס באנשים. החול היה זהוב ומואר וחמים, אבל השמיים עמדו ירוקים ומתקדרים כמו לפני סופה. ההשתקפות גרמה לים להיראות כמו ביצה מעופשת. הקרקעית היתה גדושה צדפים. לא ניתן היה להבחין כלל בחול. צדפים ועוד צדפים ועוד צדפים עד אינסוף.

לצדי שכבו גבר ואישה שהיו נחמדים והציעו לצלם אותי. התפתיתי להזמין אותם לבילוי משותף גם למחרת, אך הזכרתי לעצמי לא לטעות בנימוסיהם ולא להזמין עצמי לחופשה הרומנטית שלהם.

לעת ערב נכנסתי למים בפעם האחרונה. החוף התרוקן, ומטרים אחדים לתוך הים הופיעה תחנה של הכרמלית. במקום לעלות ולרדת את הר הכרמל, הקרונות המשיכו עמוק יותר לתוך הים. הרחקתי בחשיכה ונבהלתי. רחוקה מהחוף, עליתי מהר על הקו השני, זה שמחזיר אל בטחת היבשה, אך כשהבטתי מטה אל המסילה – במקום שבו רואים את הכבלים הנמתחים – מצאתי רק עוד צדפים. גם הקרונית לא היתה קרונית של ממש, כי אם שטיח ירוקת חלקלקה. ככל שהירוקת נשאה אותי אל החוף, כך היא התמוללה והתפרקה אל לא-כלום. חשבתי לעצמי שאף אחד לא יודע שאני כאן, במים, בחושך, באי טרופי הרחק מהבית.

* הערה על החלום:
ריבוי הצדפים הופיע כאלמנט מאיים, בולעני, אלביתי.
יש פה קול של חיים, רצון ליהנות ולהצליח לבד, ומולו התוודעות לקדרות איומה, חרדה קיומית, פחד להיאבד.

 

 

תחילת אוקטובר
אולם ההרצאה היה מלא באנשים ובמצלמות וידיאו. הכל התאספו כדי ללמוד ממני כיצד לתת מין אוראלי. חשבתי לעצמי שאולי מצאתי את מקומי. בתחילה הדגמתי על קרס ברזל, מהסוג שקובע מדפים קטנים במקומם. במהרה התחוור לי שאני עלולה לפצוע את החיך הרך, ופניתי להדגים על מודל מקרטון.

* הערה על החלום:
למחרת החלום עלה בי זכרון ילדות. הייתי אולי בת עשר או אחת-עשרה בפארק כלשהו למשפחות. לקראת סוף היום הגענו למתחם הדיג. אמא ביקשה שנזהר ולא נעמוד מאחורי אבא כדי שלא נפצע מהקרס. לא חלפה דקה ואבי הרים את החכה מן המים, שולח את הקרס להינעץ בפי. לא נפצעתי, אבל אני זוכרת את טעם המים המלוכלכים ואת אמי חשה אליי מבועתת. כשסיפרתי לך, שאלת אם זה זכרון אמיתי או ביטוי לחרדה של ילדה. זה זכרון אמיתי, אהובי. דגימה מקשיי התפקוד שבתוכם גדלתי.

 

 

יום ראשון
הייתי בבית הורי באזור אוניברסיטת חיפה. אתה נמצאת בבית אחר, אולי ביתנו המשותף, באחת משכונות העיר. שריפה פורצת בחוץ כתוצאה מירי טילים. האיום כאן. עלינו לברוח, להיפלט למדינה אחרת. אני לא דואגת לך, ברור לי שאתה מטפל במה שצריך. אני מנסה לארגן את הורי, לשכנע אותם שעלינו לברוח מיד, לעזוב הכל ולהימלט. משהו משתבש. הם לא מבינים את חומרת המצב, או שמא מתחוור לי כי הם לא יספיקו לצאת בזמן. בראשי אני מבינה כי עליי להשאיר אותם, לקוות לטוב ולהציל את עצמי. הפרידה הזמנית עלולה להיות פרידה אחרונה בהחלט.

לפתע אני לבדי, מחליטה לשוב הביתה כדי להציל ממנו אלבום תמונות. אני משליכה לתוך שק את התמונות, ואז תכשיטים, יומנים, חפצים קטנים, צעיפים. העולם עולה באש ואני עסוקה בהצלת הלפטופ שלי. הלהבות מתקרבות, אני מאבדת את היתרון היחסי.

* הערה על החלום:
התעוררתי עם כאב ממשי בעצם החזה. הפסיכולוגית אמרה שהכאב הפיזי הוא עדות לחרדה שחוויתי בחלום.
ציינתי את המיקומים בחלום כמשלימים – אף אם שונים – לחלום מתחילת יוני. אז, הורי היו אדישים, אתה היית נוכח אבל פסיבי, ואני הייתי הסערה. הפעם, אתה זה שנעדר, הורי נמצאו אך היה עלינו להיפרד, ואני חיבלתי ביכולתי להיות.

 

 

יום שני
דירה בשכונת יזרעאליה, השכונה בה גדלתי. לא ברור אם זהו בית ילדותי או אם זו דירה שבה אני חיה עם בן זוג. הערפול הזה לא מקרי. בחדרי הפרטי נאנסה ילדה קטנה, כשהיתה רק בת שבע. דגימות דנ"א נמצאו על ארון הבופה המוזהב בחדר. לא ברור אם נאנסה על ידי בן זוגי, קרוב משפחה אחר או אדם זר לגמרי, אבל אני משתפת פעולה עם החקירה המתמשכת. במשך שנתיים אנשים נכנסים ויוצאים, דוגמים, תוחמים ומשתפים אותי בממצאים. אני מקווה לנקות את שמו של החשוד המקורב אליי. במקביל, מתפתחת ביני לבין הילדה חברות. אני חרדה לגורלה. בשעות הצהריים אנו משחקות בגני המשחקים בשכונה, מלטפות את חתולי הרחוב, מתרוצצות בגרמי המדרגות שבין רחוב סילבר לרחוב רטנר. אני מכירה גם את אמה וסבתה. הילדה בת דמותה של חברתי הבלונדינית אלה, שלא ראיתי מאז עברתי ליקנעם.

ברגע מסוים אני נכנסת לשירותים ציבוריים בשכונה. שוב עולה בי ריח השתן וצבעי הגואש. כל האסלות מטונפות, כרגיל, ואני חושבת לעצמי שזה בדיוק כמו בחלומות שלי.

באחד הימים החוקרים חושפים ממצא מטריד בחדר. טביעת גוף שהתגלתה באמצעות רנטגן על אחד הקירות. הצללית שנשתמרה על הקיר מגלה באיזו אלימות הוחזקו רגליה של הילדה פשוקות, וניכרת גם עווית של כאב ואימה על פניה. כשהחוקר מעמת אותי עם התגלית, אני פורצת בבכי. זה נורא מדי. זה אכזרי מדי.

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית הציעה שהרפלקטיביות הפתאומית בשירותים היא דרכו של תת-המודע שלי להגן עליי, לנסות להפחית את החרדה ולהזכיר שזה חלום.
עוד הציעה שזו אלגוריה לתקופת החיים שבה אני מצויה. סופסוף יש בידי ההזדמנות לחשוב ברצינות על הילדות שלי, לעבד ולמסגר דברים שקרו ולתת להם שם. לפיכך, טביעת הרנטגן שהתגלתה כעבור שנים על הקיר היא רגע של תובנה, של הכרה באמת. ציינה שלדעתה המיניות הפרוצה, הפומבית והלא-מוגנת שאני שבה אליה בחלומות היא מטען עודף מהטראומות של אמי וסבתי, ולא שלי. זו דרכו של תת-המודע להתמודד עם חוויות מתמשכות של חוסר מוגנות, ולא טראומה אישית מודחקת. תת-המודע שלי מתוחכם, לא בקלות נופל למלכודות.

 

 

יום שלישי
מילאת שלוש עגלות קניות בסופרמרקט. השארת אותן עבורי בקופה והלכת לנוח. העגלות היו מלאות חומרי גלם לא-ארוזים, בשר נא וקרואסונים מתפוררים מחוץ לשקיות, גביעי יוגורט מעוכים שמכסי האלומיניום שלהם נוקבו. טינופת. במשך זמן רב אני מעלה את המוצרים למסוע, וזמן רב עוד יותר עובר עד שאני מסיימת לסדר הכל בשקיות. אני מתקשרת אליך כדי שתבוא לעזור לי לסחוב, אבל אתה כבר לא אתה, אלא האקס שלי, מ'. מ' צועק בבוז, "את עדיין בסופר? עברו כבר שלוש שעות!"

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית חושבת שמ' מופיע כדמות הורית. ביחסנו, העדיף לחשוב עליי כילדה קטנה הזקוקה לטיפולו ולהשגחתו. המוצרים החשופים בעגלה מייצגים את כל הדברים הלא-מתווכים דיים שקיבלתי מהורי. אני נדרשת לארוז ולארגן אותם, לגדל את עצמי מחדש, לנחש מה פספסתי, וחוטפת על הראש כי זו מלאכה ארוכה, מסואבת ומתמשכת.

מימס

במלאת שנתיים למעבר אל הולנד

בנקודה הנוכחית אני מדוכדכת למדי. חשוב לא לכתוב "מדוכאת" כדי שהקוראים לא יחדלו מקריאתם. מסיבות ידועות לא ראיתי את משפחתי כבר שנה. נמנעתי כמעט לחלוטין ממפגשי חברים. התמסרתי בלית ברירה לחיים שמחוץ לחיים: ליקיצות ללא שעון, לשינה ספוראדית רוויה חלומות, לטקסי קפה ולמיגרנות שבעטיים. יחד עם זאת, המשכתי להזין בהצלחה את העינוי העצמי השורק של הכתיבה הנעלמה, התלות הרומנטית, ההתמכרות לסקס, חרדת הנטישה, הליקויים בקביעות אובייקט, המסלול האקדמי שנגדע, ועוד שלל מחוללי-תסכול צפויים יותר ופחות. אני מנופחת מכעס כפי שלא הייתי מעולם. אני מדמיינת את סופי בעשרות תרחישים אסתטיים שאיש לא יוכל להעריך. אני מתאבלת על הפתיינית החריפה שהרחיקה מחייה, ויושבת עתה אל חלונות מאובקים, מבצעת תיקוני תפירה לקיום קטן וחרישי.

בימים האחרונים אני חושבת לא מעט על החיים שלפני המגיפה. נהגתי לעלות על הטראם למרכז העיר כמה פעמים בשבוע, לפגוש חבר או חברה לקוקטייל ב"קפה ברכט", לפשפש אחר הדפסים עתיקים ברובע האורות האדומים, ולשוב לביתי מתנדנדת בשמחה בשמש סוף הצהריים. בזמנים ההם כמעט שהבחנתי בקריצת ההזדמנות. במקביל, חשתי מחוברת מאוד לארץ: המשכתי לעבוד עבור לקוחותי ועבור האוניברסיטה, אורחים הגיעו לביקורים כל העת, ומעט לפני סגירת השמיים יצא ספרי ועיגן את ההאמנות שלי לגבי עצמי כיוצרת.

אהבתי את החיים שחייתי בישראל. אהבתי לבלות שעות בחוץ, ברחוב, בתזוזה או בשהות, כשהכל מסתחרר סביבי. אהבתי לדבר עם הפילוסופים של האוניברסיטה, עם האמנים של העיר התחתית, עם האקטיביסטים של מסדה. אהבתי לקבל הזמנות לתערוכות, להרצאות מלומדות, להקרנות בכורה, להצגות תיאטרון, למופעי ריקוד. אהבתי לחכוך בהתקבלותי. הייתי אישה משום מקום, ובכל זאת ליקטתי סביבי אנשים בעלי שפה משותפת, נטייה לכובד ראש ואהבה כפייתית ליופי. בהולנד עוד לא הצלחתי לייצר – למעשה, טרם מצאתי – מעגלים דומים. התרבות הרדודה, הנסמכת על מילים ריקות וטרנדיות, לא יודעת כאב. יופיה מושלם מדי ומשעמם, שטוח כמו תפאורת קרטון. תקציריה נגדעים באמצע ההקראה ואיש לא נכרע להשלים את החסר. גם לא בדמיון. הריק לא נתפש כריק, המלך לא ערום, ואם לא הבנת סימן שאת לא בת המקום.

החיים כאן קלים, וקלותם מייסרת. אף לא דבר יחיד בחיים שחייתי בישראל היה קל עבורי, לכן אולי בחרה הנפש את עינוייה בקפידה. לעומת זאת, נדמה שבהולנד אני נכבשת בעלים גדולים שלוחצים את איברי, מנסים לסחוט ממני מיץ כניעה. השקט רועם עליי כמו אב זועם. החרדות שלי זולגות, בורחות ממש, ממלאות את החדר מקקים כשבינתיים הכל נדמה יפה ונוח, מעורר קנאה ונקי.

מפתה לצלול לפאטאלי, אך זהו לא המועד הנכון להכרעה. אני יודעת שהמרחק בין אפס לאחד גדול מן המרחק שבין אחד לעשר, ועוד לא עשיתי את הצעד הראשון. אין לי סיום אופטימי וגם לא תפילות רטובות-עיניים, אבל לפחות לא השתמשתי במילה "דיכאון".

מימס

מחשבות על השקת "עניין שמיטה"

"אנשים טועים כל הזמן \ חיים שלמים \ ימים ארוכים \ של טעויות."

מתוך ספר הטאו.

+

לא יודעת אם אפשר להוציא ספר שירה בלי אגו, אבל אני בוודאי כשלתי. אני תלמידה טובה, מתקנת את דרכי מהר ומפנה מקום לגדילה, אך בכל זאת הרגש מצליף. יודעת שמצבי טוב אם בכוחי להקשיב, יודעת שלא עליי נכתבו מכתבי התאבדות של אסירים, אבל ה"אבל" הזה לא מרפה. יכולתי להיות צנועה יותר. יכולתי לדייק או לשתוק. יכולתי לומר "תודה" ברגע אחד ומהדהד, ולא ברסיסים מתרוצצים. בעוונותיי ובהיעדר נסיון, התמסרתי לאינסטינקט הגרוע של הבהלה. להשקה של ספרי הגעתי לא-מוכנה.

לא-מוכנה כי היהירות הגנה עליי. אנשים שאני אוהבת את ראייתם הגיעו ודיברו, אבל לא ראיתי באמת מי עומדים מולי. לא הבנתי כמה עליי עוד ללמוד. לא צפיתי כמה אהבה תישפך עליי, דרך ניתוחים מדויקים והבעות פנים לא-רציפות. מזל, מזל שהיהירות הגנה, כי אם הייתי יודעת אז את מה שאני מתחילה להבין עכשיו, אולי הייתי קופאת במקומי. אני צריכה להוריד את כל הכובעים, ואפילו את הקרקפות. דבר מזה לא הגיע לי ובכל זאת קרה.

+

בשעות לפני ההשקה החל מבול של ביטולים. אנשים נחמדים שניסו להתריע, לאחל הצלחה ולבטא פספוס. הזעתי כמו כלה ביום חתונתה. מילא אם היה מדובר בכינוס בסלון שלי – הייתי מורידה את הנעליים וקוראת שירה תוך חיטוט אגבי בשיניים – אבל כבר ערבתי אנשים אחרים בכשלון המתעתד. אנשים שגם כך בקושי מכירים אותי, אנשים שהסכימו להמר עליי ולהחריג אותי. ועכשיו, מסתמן שאוביל אותם אל חדר ריק, כמו כל המשוררות האנונימיות המתוסכלות, כמו כל מי שהריע לעצמו מוקדם מדי. אחר כך נעלם איש הקייטרינג, במן בדיחה על גורמי חרדה. אופיר, שהיה אמון על איסוף האוכל, איתר במהירות מושיעה וזו נעתרה. שחררתי את הצורך בשליטה, הכיבוד הגיע וגם החדר התמלא.

+

אולי אני צועדת קרוב מדי לביטול עצמי, אבל צריך להכניס כאן התייחסות אמיתית.

הדוברים שהסכימו ליטול חלק באירוע – נועה גורן, שלומי חתוכה, עמית ישראלי-גלעד, שרי שביט ואלי שמואלי – כולם, למעשה, לא הכירו אותי. נועה קוראת בנאמנות כבר עשור אך מעולם לא נפגשנו, עמית פגשה אותי פעמיים על תקן העורכת של הוצאת עיתון 77, את אלי פגשתי בחטף בערב השקה לכתב עת שערך, שרי ושלומי חברים חדשים מפייסבוק. לא בדיוק אנשים שהייתי מצפה שיחצו ימים עבורי. לבטח לא אנשים שהייתי מצפה שימחלו על טעויות.

+

נועה דיברה מהלב, כמו כדי לסגור מעגל. הצמרמורות שעוררה בי פגמו במראית העין של שוויון הנפש. איזו שותפות-גורל ארורה עלתה מדיבורה. ידעתי שאני בצרות כשהתייחסה אלינו כשתי נשים ש"כל המתנות שקיבלו רק סיבכו אותן". הערב רק התחיל וכבר הפשיטה אותי, ראתה לתוכי כאילו רקחה במו ידיה את מאפייני.

שלומי הוא ג'נטלמן מושלם. אם לשאול דימוי אקטואלי, הרי שמומלץ להתקרב אליו מצויידים במסכות ובכפפות, כי יש סיכוי גבוה להידבק באהבה. למחרת ההשקה אמר שעליי לדעת שזה לא היופי, אלא המילים שסוללות נתיב. ראה באחת את חוסר הבטחון והגיש ליטוף ללא בקשת תמורה.

השתוממתי מול החיבורים היפים של עמית, שלא נתתי דעתי עליהם. יציאה לאור כרוכה בהיווכחות בהיבריס של המודע. היא האירה על מהלכים שעוד מתבצעים ולא שכחה לקרוץ לעבר הצורך לדקור במילים.

איך בכלל להתחיל לדבר על שרי. גם כך אני כבר מסתכנת בביטול כחנפנית. יש באישה הזו נתינה של רגליים מטופפות בזהירות בלילה, ניגשות לבדוק אם את עדיין נושמת. למן הרגע הראשון נהגה בי בשמחה גדולה, בפתיחות חומלת ובחכמה שומטת-איברים. כל כך הרבה יופי במי שיודעת כמה מפחיד לאבד. נשים כמוה – כמוה וכמו נועה – גורמות לי להרגיש שמראות ענקיות מיטלטלות מצווארנו, מחזירות אור ויופי במעגל עד אינסוף.

ואלי, שנתן למילים לקוד קידה. יש הנאה גדולה בצפייה באלי מתמסר למילים, מקשיב או מקריא אותן, משחק עם הביצוע כמו חול רטוב בידיים של ילד. מתוך הקול שלו יכולתי לשכוח שאני זו שכתבה אותן. הוא שאב וגילם והוליד מחדש. יש לו תשוקה אמיתית לאמנות והיא נעתרת לרצונו.

+

אמרתי "תודה"?

+

ביום למחרת ההשקה, שי אמר שזה הרגיש כמו להיות בלוויה שלי ולא במובן העגום. הרעפה כזו היא עניין נדיר; מותר לנצור אך אסור להיבלע בתוכה. היא משמעותית פי כמה כשאת גרה בחו"ל ומרגישה מחוץ לעניינים בצורה כרונית. היא בועטת בפרצופו של חוסר הבטחון המשווע כשמי שעוסקים בה מכירים אותך דרך מילים. כל המניפולציות הרגילות לא יעזרו: הם לא באו כדי להיות מוקסמים. ואז את כושלת בלשונך ולא מצליחה לראות את השירים בתוך הספר שאת בעצמך כתבת, והם צריכים ללחוש לך מהצד אלו מהם כדאי להקריא, והם בעדך למרות שלא נשאר ממך דבר. לכי תסבירי להם ולעצמך שבדרך כלל את יותר ארוזה.

וישנו הקהל. משפחה וחברים ועוקבים מסורים וכאלה שעוד לא החליטו. ערבוביה של זמנים ואינטרסים, אך המשותף לכולם: רצון טוב. היו פרצופים שהפתיעו אותי, וכאלה שסמכתי על נאמנותם. זה לא מצב טבעי לאדם, להיות במרכז תשומת הלב, לנייד אנשים, לבקש הקשבה. ההתייצבות הזו מצאה אותי נבוכה ואסירת תודה.

+

אולי יהיה נכון יותר לומר שכמו הרבה אנשים אחרים, בשעה של ריגוש אדיר גם אני מילאתי את האוויר במילים מיותרות, שכובד משקלן הצניחן אל הקרקע במקום לאפשר להן לנסוק ולהיעלם. גם אני חטאתי ביוהרה וביומרה ובהתגוננות, בנסיון למצוא חן, להרשים בידיעותיי ולמרפק לעצמי מקום בשולחן.

כשאת נמצאת במחיצת אנשים שיודעים – ולא אנשים שחושבים שהם יודעים – הם נוהגים בך ברוך ובחמלה ובסבלנות. הם מביטים על הטעויות שלך כמו על ציור יפה, שתכף יעלם תחת שכבה אחידה של צבע למען הזדמנות שנייה. את מחרחרת לכיוונם בעקה גדולה ומתרפסת, והם מכווצים את גבותיהם בבלבול, אומרים שאת יפה נורא.

אנשים טועים כל הזמן. מדברים מבלי להבין. חורגים מתחום סמכותם. התרגשות כזו משחררת כלבים מכלובים.

+

אם למדתי משהו מהביקור הזה הרי הוא שעליי לשכלל את הצניעות. לא כי לא מגיע לי לקבל חיבוק או אהבה, אלא כי הצורך המופקר לשרת ולרצות ולדעת-להעיר-על-הכל גורם למחסור בשינה. כתבתי שירים שלא משרתים ומרצים, ובכל זאת אנשים מסכימים לומר עליהם דברים נדיבים. כעת מוטל עליי לפייס בין הדוברת לבין המשוררת, ולסמוך על אחרים לראות שאחת הן.

לא יאה לצטט את עצמי, אבל אם לא עכשיו אימתי: ב"מכתב אהבה לזיו" כתבתי ש"ההיענות עושה לי משבר זהות", ואולי אפשר לסכם את כל הפוסט הארוך הזה בתור תגובה מבולבלת לאהבה. הטעויות ימשיכו לבנות את אופיי, אנסה להיות רגישה ולא רגשנית, ואולי עוד אצליח להאמין שמה שיש לי מגיע לי. אני רוצה להודות – בהתכוונות גמורה וללא רעד – לכל מי שרכשו את הספר מאז יצא, לכל מי שהגיעו להשקה או התעניינו בה, ובמיוחד לנועה, שלומי, עמית, שרי ואלי שנתנו לי להרגיש ההיפך ממנותקת: מחוברת, הכי מחוברת וראויה.

מימס

Cautionary Tale

זו לא בדיוק התמכרות לסקס. אני לא עונה על הקריטריונים הקליניים ככל שבכוחי לאבחן את עצמי. אולי תלות מפותחת, מהולה בחיבה יתרה. לא משנה כמה פעמים אני מעבירה זאת בראשי ומסבירה את המוטיבציות, אני לא מסוגלת להפחית מההזדקקות. לפעמים ההזדקקות הזו נדמית לי כדבר חיובי: הנה, אני בחורה מינית וסקסית, סרפנטינה במיטה, יכולה לשרוף חור ברצפה. כל גבר היה שמח ללילה איתי, ועוד אחד ועוד אחד. אבל לפעמים ההזדקקות הזו שורפת חור דווקא בגג שמעל ראשי: השדים שלי דוהרים עליי ברעש גדול, מחרישים כל מחשבה טובה.

עכשיו המסך מתערפל והנעימה רומזת על חזרה בזמן.

מילים לא יכולות להזיק עד שנמצאים בתוך מערכת יחסים מתעללת. פגשתי אדם שחבל לדון בו, אבל השפעתו עליי טרם מוגרה. הוא יצר לנו זוגיות-קפסולה שמאפיינת מכורים, גרם לי [ולקודמותי ולבאות אחרי…] להאמין שרק אני מסוגלת להבין אותו ולסוכך מכל מה שמאמלל. במילים אחרות, הוא ביקש ממני להיות התמכרות חדשה ומרגשת. אבל אני פחות מרגשת מאלכימיה, ולנסיונות ההתקרבות שלי גמל בהשפלות אינספור. על הסקס שלי אמר שהוא פורנוגרפי, מזויף. על בקשות להשיב את מה שהענקתי לו ענה שלא מגיע לי, שאין לי זכות לבקש מאומה כשאני כזו בת זוג גרועה. הוא כעס עליי כמו שכועסים על חומר שלא מפיג כאבים. וכמו חומר, פורר אותי לאבקה דקה, שתה אותי, מרח אותי, והצניע בשקית אטומה.

הקשר היה קצר, אך ארוך דיו כדי לצלק. גם לאחר סיומו נשאתי בקרבי את ההרגשה שעוללתי לו איזה עוול, עוול שקוף ונטול מאפיינים. עבר זמן רב לפני שהבנתי שאם חטאתי, הרי שחטאתי נגד עצמי בהישארות תחת השפעתו המזיקה. הוא גרם לי להתייחס לסקס בתור זירה של התחשבנות. התהווה פער בלתי ניתן לגישור בין התפישה הפנימית שלי כבחורה מושכת, מבריקה, מצחיקה ומחוזרת, לבין המשוב האומלל שזכיתי לו כשדלת חדר השינה שלנו נסגרה. נטרתי לו על סף הייאוש אליו הוליך אותי, ואכזבתי את עצמי בקפאון שלא הוציא אותי משם. מכיוון שחוויתי חסך בביטויים סימטריים של תשוקה מינית, של הערכה – ועוד הוערמו עליי השפלות – בסיום הקשר הפכתי נחושה להוכיח שאני ראויה לאהבה, ראויה למגע, ראויה להיות האוצר הנחשק שידעתי שאני.

ועכשיו רגע כדי לנשום.

הכרתי את זיו למחרת היום שבו הקשר ההוא נגמר. זו היתה פגישה מקרית, עסקית, רחוקה מכל אפשרות למחשבה רומנטית. עוד לא ממש היתה לי זקיפות קומה, אבל ידעתי שדברים מוכרחים להשתנות. הייתי שרופה מהקשר המעוות והמתעלל ההוא, מותשת מהכניסה הסדרתית שלי למערכות יחסים, ורציתי שקט לבנות את עצמי—אולי לראשונה. בחודשים הבאים, ככל שהקשר העסקי-חברי ביני לבין זיו החל לשנות את פניו, המפלצת הסקרנית שבתוכי המתינה להזדמנות הנכונה לנסות לבלוע את המציאות.

הסקס בינינו הדהים אותי. לא הכרתי משהו דומה ולא יכולתי לדמיין כמה עז ומטריף יהיה החיבור. היתה לנו הקלה כמו שני אנשים שחילצו עצמם בקושי מתוך שדה בוער אל תוך תהום עמוקה וגדושה מים צוננים. חזרתי לנשום, עם זיו. חזרתי לאהוב את עצמי. הרגשתי כפי שקיוויתי: צעירה ויפה ומתריסה, עצומה ורחומה, נושפת רוח חיים. זיו חגג אותי ואני חגגתי אותו: גבר נדיב ומבריק ויפה-תואר, שעולה על מטוס כדי להסתגר בדירה הקטנה שלי ולעשות את הסקס הכי טוב בעולם, במשך ימים ללא הפסקה, בידיים אוהבות ובעיניים רכות ומלאות פליאה. אולי חשבתי שאני ציידת, אך נמצאתי ניצודה.

טיב הקשר חייב אותנו לחיות בזמנים שאולים. בכל מפגש הרגשתי כמי ששעון עצר מופעל על גופה, מזכיר לנצל כל רגע, מונה את מספר הלילות עד הפרידה ההכרחית הבאה. אבל הלחץ להזדיין ולהזדיין ולהזדיין לא היה רק זרז של שדות תעופה. חרף כל החירויות שזיו העניק לי באהבתו ובגופו, אני עדיין – עד היום – אחוזת אימה מפני רגע של אהבה-אחרת-ממין. כאילו ליטוף אוהב שאינו חודר יחשוף אותי כמי שלא ראויה לתשומת לבו של בן זוגי. כאילו שוב אתקרא בכינויים "מגעילה", "קרת לב" ו"מניפולטיבית". כאילו יש בי שקר. כאילו שוב עושים לי טובה. כאילו העונג שלי, שאמור להיות כל כך מובן מאליו, הוא חזירות פורנוגרפית. כאילו התנועה הכי טבעית היא משחק משוחזר ורמייה. כאילו לתת זה מובן מאליו, מתחייב מתוך העמדה, אבל את הקבלה יש להרוויח בדרכים בלתי אפשריות. ומעל לכל, כאילו סקס הוא פרס, והיעדרו הוא עונש שמקפל בתוכו שלל משמעויות. הייתי אפילו מרחיקה עד כדי שלילתו כדה-הומניזציה.

סבלתי פציעות למכביר לתפישה העצמית. לבטחון העצמי. לכוח העמידה. פציעות מקפלות שהדיפו ריח עז של דחייה. חייתי בתוך העלבון הצורב שבהתמסרות לאדם שאינו שותף להקרבה. ומעל לכל אלה, כעס סבוך על עצמי, על הישארות, על ספיגה, על ההסכמה להימצא עוד רגע אחד במחיצת גבר שלא מתחנן לשכב איתי בכל רגע. הנסיון הבלתי אפשרי להבין איך אני, אני – חתלתולת הבית שמתעוררת לחיים בלילות – הולכת לישון ליד אדם שלא מוכן לגעת בי, שניזון מהשפלתי.

קחו לכם עוד רגע לנשום.

לימים הבנתי שנכנסתי לקשר ההוא כדי להעניש את עצמי, חלק ממסע ענישה מתמשך שיצאתי אליו בגיל 25 כדי לכפר ללא הועיל על חטאי נעורים. מחלתי לעצמי מאז, אבל טרם השתחררתי מזכרונותי בשבי, מהתלות במין לאימות ההגיון בעולם. אני עדיין זקוקה לסקס בכל יום, וכשזה לא קורה המחשבות המדכדכות מיד מרימות ראשן. אני בוהה בשטיח האמבט, כמו בגיל עשרים ואחת, ותוהה איך הגעתי לכאן שוב. המילים השחורות מצעפות את עיני ואני לא מסוגלת להבחין. אני מתכנסת כאובה אל המאורה שלי, נוהמת על חילופי עונות. מרגישה כמו אוצר גנוז; כמו יופי בידיים עיוורות. מלאת טינה ועלבון משל הייתי מנהלת חיים כפולים: מינית ויצרית ולוהבת, שאין נוגעים בה אלא בדקר ברזל.
גם אם המציאות שונה בתכלית – אגבית, מקרית, רחוקה מדחייה כמרחק מזרח ומערב – היכולת שלי להירגע פגומה עד חורבן.

קשה להבין מה בין זה ובין הזוגיות עם זיו, ואכן הקשר קלוש. קשה להעריך כמה זמן ידרש לי לריפוי, כאשר אפילו בתנאים הטובים, האוהבים והמפנקים ביותר אני עדיין חרדה ולעומתית. זיו מתמודד בגבורה, אוסף אליו את האנרגיה המינית שלי ועוטף אותי בזו שלו, מזכיר לי שאהבתו אליי מובטחת ומקורקעת לא רק בסקס. הוא גורס שתהליכים אורגאניים של ביסוס הזוגיות ימהלו, בסופו של דבר, את העסיס החמוץ של הדחייה שאני משייכת לימים הבודדים שבהם אנו לא שוכבים. השלווה שלו נוטעת בי תקווה, אך גם אשמה קטנה על שטרם פיתחתי מנגנוני התמודדות אלגנטיים כמו אלה שלו.

הכי קשה, אולי, שחיה בינינו איזו טראומה גרועה מזמנים אחרים שמשחזרת את עצמה לדעת. שהשמחה המינית  שלי נצבעת לעתים בגוונים של הכרח, של ריצה קדימה מפחד לעצור. שאין לי את השקט להגיד "לא הלילה", אלא במצבים של תשישות קיצונית או כאב פיזי. שלא אחת, אני נעדרת האמונה הפנימית הברורה והשקופה שתאפשר לי לפרש את העייפות בעיניו של זיו כעייפות גרידא, במקום כהתחמקות ממני, מהגוף שלי, מהאהבה שלי, מבשורה שהוא עתיד להנחית על ראשי.

וישנה גם שאלת האמון בזמן. האמון שאכן החיים המשותפים יזדרזו להחריש את הנהי לפני שיכלה כוחי ואצטמק, מקולקלת ללא תקנה. וישנו גם החשש לשאת על גבי את החולי הזה דרך כל הזמנים, לחיות חרף נוכחותו העיקשת, תוך שאני מאבדת את הלגיטימיות להתחשב בו. קשה לדמיין סיום עלוב יותר מזה, כשכוחות נוגסים בי מכאן ומכאן.

זיו אומר שהטקסט הזה נקרא כמכתב אליו ולא כפוסט לבלוג, אך אני חושבת שאולי הוא מעשייה מתרה. מסמך על ההשפעה המזיקה והמתמשכת של רגע אומלל. ככלות הכל, חלפה למעלה משנה לפני שהצלחתי לכנות את הקשר ההוא בשם "מתעלל", וזה עזר למסגר את הרע: להשתכנע שהיה קשור באדם הספציפי ולא בכל האנשים, להבין שמה שעברתי היה חמור באמת ולא תולדה של אי-הבנה, וגם לסלוח לעצמי על שלא ניחשתי שיהיו לכך השפעות מרחיקות לכת.

אז אני לא בדיוק מכורה לסקס, אבל כן מכורה לאישור שבו. ואמנם אני חופשיה בהרבה היבטים, אך עוד לא בנקודה הזו. אני יודעת, בודאות מוחלטת, שאני לא רוצה לחיות בתוך כלא פתוח. ואני יודעת, באותה מידה של שכנוע, שהריפוי שלי לא יכול להיות תלוי בזיו, כמו לא למדתי דבר. וזה – הדבר הזעיר הזה שמסווה עצמו כמשפט אחד נוסף בשורה של משפטים – הדבר הזה הוא רדיפת החיים.

IMG_20190410_212758-01-01

 

מימס