אני יודעת שזו מהמורה ביולוגית, לא-וולנטרית, שמעידה על הצרכים החברתיים של המין האנושי. אנחנו פשוט לא אמורים להיות לבד. ובכל זאת, נדמה לי שהיא תופסת אותי בהזדמנות הראשונה, אוחזת במחשבות שלי, חורטת סימן שאלה על כל הישג של היומיום.
כשהתגוררתי לבדי בחיפה חשתי כמו סמל של תפקוד. היתה לי זוגיות נהדרת שהתקיימה על קו אירופה-ישראל, ושחררה אותי להתמקדות בדברים שהעסיקו אותי דאז: הלימודים באוניברסיטה, העבודה, החברים. שמרתי על המרחב האישי שלי מסודר וריחני, כמעט מוזיאוני. השתדלתי להימנע מהדרמות שדבקו בי בשנים קודם לכן. הזזתי דברים בעולם: כנסים אקדמיים, ספרי שירה, מדבירים. בדיעבד, חברים נהגו להקניט אותי על המקרר הריק שלי, צחקו שאני מתקיימת מעוגות ועוגיות שאפשר לרכוש במחיר מופקע בכל פיצוציה. הם לא טעו. לא הרביתי לבשל בשביל עצמי, שנאתי את המחשבה של סיר לאדם אחד והעדפתי לשלם עבור כריכים בינוניים באוניברסיטה או בורקסים שמנוניים מדי במאפיות על הדרך. מה שנתפש אז כמותרות עבור סטודנטית שהרוויחה חמשת-אלפים ש"ח בחודש, היה אולי בריחה מאכילה בגפי.
מאז ומתמיד הבישול לעצמי הוא הודאה בכך שאני לבדי. יש להתגונן מפני ההודאה הזו בכל האמצעים האפשריים.
אחד הזכרונות החביבים עליי מהשנים ההן נוגע לרגעים הראשונים של המפגש המחודש עם זיו. כשטסתי אליו, היה מתקין ארוחות מפוארות שהמתינו לי עם רדתי מהמטוס. היה קוצץ חצילים לקוביות קטנטנות וסימטריות, עמל מעל מרקים מתובלים, ומגיש לי בגאווה את כשרונו. בקושי הצלחתי להביא את עצמי להשיב לו. כשהיה מבקר בישראל, היה אוסף אותי אל תוך הרכב השכור ונוסע אל אחד המרכולים הגדולים בעיר. שם היה מדמיין לנו ארוחות ומתפנק במצרכים שלעולם לא הייתי קונה לעצמי, אם בשל חולשת הכיס או חולשת הזרוע. באחד הבקרים טרם טיסתו חזרה הביתה, הקצתי למצוא אותו עומד מעל הכיריים ומבשל מטבוחה. רצה להציל את שקיות הירקות במקרר, אולי ניחש שיתרככו תחת השגחתי.
[פעם אהבתי מישהו בעיוורון עני ואומלל, ונאבקתי באהבתו הלוקה. הטחתי בו אז שלא די בתבשיליו למילוי לבי, וזו היתה אמת אכזרית. אולי אני חושבת עכשיו על יחסיי עם אוכל כי בשבוע שעבר ניסיתי כמה מתכונים לא-מוצלחים. רוחי צנחה קלות, חשתי כמי שלא יכולה לסמוך על האינסטינקטים. אני מחזיקה בראשי דימוי של אישה טובה כמי שמצליחה לרקוח מטעמים בקלות, ואני לא מזהה את עצמי עם אותה האנרגיה. מלאת תשוקה ככל שאהיה, זו מיומנות שטרם מצויה בהישג יד.]
מאז שזיו ואני אחדנו את חיינו שכללתי מחדש את אמנות הבישול לשניים, ואפילו את הבישול לעשרה. אנחנו לא מרבים להתפצל אך מובן שזה קורה מעת לעת, ובפרידותינו הזמניות אני מוצאת ששב ומנקר בי הניוון שפקד אותי בשנים שחייתי לבדי. המחשבה על בישול לעצמי נחה על חזי כמו היתה מכילה בתוכה את כל העצב של העולם. אני לא מוצאת את הטעם. הרחק מעינו הפקוחה של אהובי, אני מתמסרת לקיום דומם של צפייה בטלוויזיה, מיעוט יציאות מהבית, חשד בצלילי שכנים וברכבים חונים. אני נאותה יותר לאכול מזונות מזיקים, כאותן חבילות עוגיות שגרמו לי להתגרד. אני שואלת את עצמי – בתדירות הולכת וגוברת – האם אני שפויה.
המרחק ביני לבין קצה השפיות לעולם לא גדול מספיק.
בימים כתיקונם החיים בצמד שומרים עליי מאוזנת, מנקה, מחוברת. הלבדיות – הגם כשהיא מתוכננת וידועה – מחלצת מתוכי מונולוג פנימי של חוסר תפקוד ופרנויה. אולי זו התגובה השגרתית והנפוצה, אך אני מתקשה לדמיין את זיו, למשל, נכנע כך לבטלה ולהרעלה עצמית. אני מתקשה לקבל שכל זה מתרחש במינונים הצפויים עבור אדם שמוצא עצמו פתאום לבד. אני מתקשה להאמין שיגיע הרגע בו אפעל לשימור עצמי כי זה מרגיש כמו הדבר הנכון ולא כי אני חוששת מהקולות בראש.
אני שומעת את זיו משתעל ונאנק בחדרנו שבקומה מעליי. אמש, בדיקה ביתית גילתה שנדבק בקורונה. תכף החליט שמוטב להתבצר בחדר השינה, וכך מיהרתי להעביר כמה מחפציי אל חדר האורחים. מיד כשמצאתי את עצמי שרועה לבדי על הספה בשמונה בערב, בצבץ במוחי הקול המחלל הזה. משך כמה רגעים לא ידעתי מה יהיה השיפוט באשר לכוס התה שנשכחה על שולחן הסלון והאם תגיע עוד הערב אל יעדה במדיח הכלים. האם אעמוד בפיתוי ליטול כפית גדושה ממרח נוטלה, לעבר את פי בהיעדר אלגנטיות מעורר בחילה.
מאוחר מאוד בלילה התעקשתי להתקלח, לצחצח את שיניי, לסדר את החפצים במקומם הזמני בחדר האורחים. הזכרתי לעצמי כמה מזל נפל בחלקי על האפשרות לישון הלילה בחדר נפרד, להשתמש בחדר אמבטיה נפרד, להניח לזיו להישאר במיטתנו, להעלות ולהוריד כלי אוכל עבורו. המחשבות על השפיות המחוררת שלי ועל האובדנים הארורים שנכפים על המין הזה שמרו על שנתי מהולה עד ארבע לפנות בבוקר. אז שמעתי את זיו ניגש אל הכיור, והתנחמתי בשמיעת צעדיו על רצפת העץ שמעל לראשי.
התעוררתי בשבע בבוקר. הכנתי לו כוס קפה והתחלתי לכתוב.
מימס
3> את כל כך מיטיבה להגדיר מהי לבדיות. גם ההבנה כמה אנחנו (אני) לא רוצה להיות לבד ולבד זה קשה, וגם הימנעות מפעולות המייצגות אותה. תמשיכי להיות מאושרת.
הצלחת להסביר לי בפוסט הזה למה גם אני לא אוהב להיות לבד. כשאני לבד.
למרות שהלבד הוא אני ואני הוא לבד.
תודה.