אני מתעקשת לכתוב את המילים הללו בדף חדש כדי שיקבלו חיים משלהן, משוחררות מעול הפרולוג, נטולות מחויבות להמשכיות.
אני רוצה שלמשך חייהן הקצרים לא יכירו פחד ויתעצבו בצלמי. לא, אני רוצה שיפנו בגבן אל השמש, מפותלות באהבת בוסר ובבתוליות נשכחת.
זהו היום השני בו אינני חשה רעב, כמו מתוך רצון עז לשמר משהו בתוכי, לבחון את התלות בהרגלי היומיום, לא להתמסר לשום חוויה. לא להסיח את גופי.
אני רוצה להזדיין ולגעת ולנהום ולכתוב. לחוות פונדמנטליזם חושי. פעפוע של תאים, זעקות כאב, תחינות נואשות, כאבי בטן. לשוב אל התנהגויות פרימאליות שהופכות את החיים למייסרים, ושמקנות להם משמעות בתמורה.
אני חושבת שאני מפגינה איפוק ושליטה מתעתעים ביציבותם ביחס לעוצמתיות בה אני חשה [בני אדם אחרים]. יש דברים שאי אפשר להסביר, לא במילים. יש לחוות אותם ממקור ראשון כדי להיווכח בעוצמתם, בחיוניותם, ולזהות אותם בהיעדרם. זו כנראה הסיבה בגללה מתעורר בי לעתים הצורך להכיר טובה באמצעות סקס. "תודה" שלא ניתנת לביטוי אחרת, לא בלי קורבן הגוף, לא בלי מגע ראשוני, לא בלי התפרקות טוטאלית של פחד.
ועדיין, היד מתעקשת, לשוב ולנסות להסביר את מה שהבטן מכירה היטב. לדפוק את הראש בקיר, בחינניות, בפתיינות. הרחבת מעגל המשוגעים.
אני פירומנית של אהבה, קושרת את גורלי באש. אש לעולם לא נוצרת יש מאין. אש מתהווה כשהתנאים לכך מתאימים. היא ממתינה בסבלנות להבשלה, להתפרצות, לפיתוי. דורשת מאמץ הגון מיוצריה. לבסוף, היא מכירה להם טובה בנהמה ארוכה, לעתים בכאב חד, לעתים במוות. לעולם לא במילים. יש דברים שפשוט צריך לחוות.
הדרך לגינוי עוברת בגילוי.
מימס
מטלטל.
יש לך כישרון מופלא למילים.
תודה, היטלטלתי בקריאת התגובה.