אני כמהה לקרקע רכה להישמט לתוכה. חול במקום חברה. בוץ במקום בית.
*
עשור שלם נמנעתי מהים, כמו אדם שליבו נשבר וגמל לא לאהוב עוד. כשגיליתי מחדש את הרכות הרטובה – המתאווה – של החוף, דמעות ניקוו בעיניי. רגליי התחפרו במצע הבשרני ולבי ילל כמינאדה רוקדת. זעקתי על השנים שלא ישובו. זעקתי על הגלות הכפויה. חמלתי על הנערה העצובה שהתנזרה, משקיפה על החול מטיילות סלולות, משוכנעת שהחיים נובטים ברווחים בין אבנים משתלבות.
*
אדם שליבו גלים, תר אחר סלעים. וילמה, מאוחר להשקיף, השמש שוקעת על נעוריך. כמו לחתוך את כף הרגל על צדפה, מוטב לאהוב ולהיפגע.
מימס