בוקר אחרון עם השד, אחד מבין בקרים אחרונים רבים. הוא פגוע. לא מבין למה אני תמיד עוזבת. קרניו מטילות צל על הקיר כשהוא קובע, "אני הולך להיכנס לישבן שלך עכשיו."
יש לומר לזכותו של השד שהאכזריות שלו מתונה. הוא מלקק את החור שלי בזריזות, במתיקות, בלשון שזה עתה הצמיח. כאלה הם, השדים. חסרי צורה בדרך כלל, עד שאיזה איבר מוצא חן בעיניהם ומיד הם מוריקים באיברי חישה, לשונות וזרועות ונחיריים.
צילן של הקרניים גדל על הקיר. כמה מתאים, אני חושבת, מאהב צללים.
אני קוראת חלושות, "לא", וראשי נשמט באחת. "שד…" עצבות פושה בפניי, "למה?"
הצל נסוג.
"האם הכאבתי לך?"
אינקוויזיטור עם לב זהב.
מים נובעים ממעיינות עיניי, סבך ירוק מקשט את הריסים ואיילות מרכינות ראשן לרוות. אני מתרוממת וניגשת אל פי המערה, "לא הכאבת. פשוט לא רציתי."
השד יושב זקוף על תיש מזוקן. מקלון מטפס במעלה גבו. על עיניו מרצדים זיכרונות מהמאות האחרונות, לפני שהכרנו.
"מה אני עושה לך? את רק בת תמותה, את כל כך קטנה." קולו רך, מכה על חטא וגורם לי להרגיש קטנה באמת.
אחר כך הוא נושק לי בשפתי נחש מקושקשות, בסליחה של שד נעזב וגורר אותי אל עומק המערה. שם, בחשיכה, הוא מופיע בדמות אדם, ואוהב אותי כמו רועה צעיר.
הוא מניח את כפות ידיו תחת רגליי החשופות כשאנו צועדים בחזרה אל היום.
"הנשמות שלנו נפרדות בגלגול הזה?"
השד מהנהן באין אונים.
איזו אווילית אני, לחשוב שלשד יש נשמה.
מימס