שני ילדים משחקים בארגז החול שבטבור העולם.
כשהמצפן מגהק, האלים מאזינים לצחוקם.
*
יש ללחום נגד הכותרות, שמשחירות את האצבעות וחומסות את נייר הלב הנקי. יש ללחום נגד הזמן, שהופך חוויות לזיכרונות ואת הימים לחדרי המתנה. יש ללחום נגד הידיים שמוחאות כפיים, מתקרבות ומתרחקות, מריונטות רפויות של סופים. יש ללחום נגד הדלתות הסגורות, הנורות המבהבהות, המטף ששורק כשעשן עולה מן הוריד. אבל אני, מה אני יודעת על מלחמות? אפילו בלב אין לי חדר אטום.
כל המילים המסוכנות שיכולתי לכתוב – שיכלו לתחום את המחשבות, לרקוח את המציאות בכדורים נוחים לבליעה – כל המילים המסוכנות הללו הן אבק שאפשר לאסוף באצבע אחת. אני מעדיפה לשכב על הגב עכשיו, להביט בגופי תאורה, באורות ובצללים המתחלפים. למזוג תה אל הרווחים כשהמחשבות מעט פחות צפופות. לשמוח על צמחים מטפסים שנכרכים סביב הגפיים. להסתתר מן היום הגשום תחת כיפת מפגשן של שתי ידיים.
סופה בחוץ, סופה בפנים.
מימס