מה עושים. מה עושים עם כל הכאב הזה שלא הורג.
*
עלה מסרב להתעופף מחלון שמשת הרכב. אני במצב רוח שפוף גם כך והחום הלוהט אלים נגד עיניי. זהו קיץ רע מאוד. אני סוגרת את הדלת.
בחדר השירותים אני לוחצת את נייר הטישו נגד פניי. מגע הנייר הרטוב הוא הרך ביותר שחשתי מזה זמן. טווח אפס של יום רע.
*
בשכונה מנגנים ג'אז ומסביב מתכנסים צעירים שמנסים לשרוד. לראשונה בחיי, גם אני צעירה שמנסה לשרוד. המוזיקה מכבידה עליי ומבטי נודד. הנגנים שמים לב ומניחים שאני לא נהנית או מתנשאת או לא מבינה. הנגינה נדמית כמפלסת נתיב בריחה ונסיונות המילוט מעוררים בי חימה. זו מלאכתם של נפחים, אופיאטים של נביאי שקר. אני רוצה להפיל את הכסא ולצרוח על הרצפה, "כולכם נעדרים! איבדתם את כל החושים! אתם תתמידו בקהותכם עד המוות ולא תחסרו לאיש!"
אני – שכל יושבי החדר מלווים במבטם אך איש אינו רואה – אני עומדת לחדול במחיצתכם ואין לכם מושג. עד כדי כך שיטו בכם אוזניכם, שזעקה נחרשת תחת כלי נשיפה.
הג'אז מלווה אותי במעלה המדרגות ובראשן אני מתנשפת, מחזיקה את הפאניקה מלהתפרץ. אני מרגישה כלואה, אנוסה להתמיד במציאות משפשפת, כאילו כל חיי היו בדיחה. ואני לא יודעת אם אני לא נוגעת, או אם רק אני מצליחה. ואני מתה מצחוק. אני מתה.
*
יש בי דימויים ראויים להיכלים, טכניקה טנגיבילית וזהות קולקטיבית לרשת. כדי לגדול, אני זקוקה לחגיגת יום הולדת בכל יום בשנה. העלילה לא מעניינת. הקוראים הולכים הביתה.
*
רגע, אל תלכו. אספר לכם משהו אמיתי: התפאורה אמורה לשכנע שיש לי בית ומקום וחדווה, אך במקום גג נגלים כוכבים, מספרים שהלילה חם ולח. ופשוט כך, היום נגמר, הדירה ריקה. אפשר להרוג בלי לגעת.
עכשיו ללכת, למשוח חיוך, להתקין מבט. לספר שהכל בסדר או רק קצת רע. להטיל מצור על הפְּנים, שלא יזלוג אל השגרה.
מימס
התגעגעתי, טוב שחזרת