בעיר אי אפשר להתגעגע. הבניינים חשים בחולשה ומשסים בדממה שכנים קולניים ורכבים. הרעש עולה מחצרות פנימיות שילדים לא משחקים בהן, בוקע מבין מרצפות רצפה סטנדרטיות, משתתף בשיחה ערה במדרגות. הרעש חודר כמו מין פולש, מתעלל, כמו אלפי קוצים בחלום, מניח רגליו על שולחן הקפה של הנפש. פיו הגדול מאיים לאכול את דרכו דרך ארובות העיניים, להכניע את השקט וללעוג לדומיה. כשמפחדים ממוות מפחדים משקט, והאימה צרופה וצועקת. בעיר אסור להפגין חולשה. חולשה היא הודאה בהקשבה.
אנשי העיר מוותרים על הזכות לבדידות פן יתגלו בעליבותם. ספונים בהצטלבויות רחובות ומפגשי מדרגות, הם יוצקים אדישות חמה למטבעות, לסחור עם הבריות. הם לא יודעים דבר על הפנים, אך מוכשרים להפקת צלילים. וגעגועים? זה שריד מתקופה אחרת. אצלנו שמים את העיר בעירנות, ואת מחפשת הגדרה לעירום. את בעיר הלא-נכונה, פוסיקאט. את יפה מדי, כמו שתיקה.
במונית השירות התחיל איתי בחור צעיר, בן גילו של אחי הקטן. התכסיתי באזניות וצווארי כאב, אז חשבתי שזה אמיץ, אמיץ וטיפשי, בייחוד כששאל אם אני לומדת פסיכולוגיה. כל כך נמאס לי מההנחה הזו, שעולה תכופות על שפתותיהם של מכרים אגביים. נמאס לי מעמיתים וממכרים מתחומים טיפוליים, שלא מסוגלים לצלוח את הגשר המתוח אל עצמם. רציתי לצרוח, "לא, בחורות חמודות שלומדות פסיכולוגיה זה מה שמגיע אחרַי, לרחרח אחר בשר תלוי מן העצם. מי שפונה לתחום הזה מבקשת לתקן משהו שבור בתוך עצמה," בעוד שאני חיה בשלום עם השבר, מרחיבה ומכווצת לפי דרישה.
לא שאני מתרחקת מהרמנויטיקה, או בזה לדיסציפלינה, או מופתעת מהסכֵמָה שמולבשת על אנשים רפלקטיביים, אבל ההסתכלות האביונה הזו על העולם מבקשת להפוך בולען לבריכת דגים. ואני לא יכולה להיות הדבר הזה, המשתכשך, לא במונית השירות ולא בזכרונותיו של מאהב שוטה. לא יכולה להיות שם חמוד ברמקול מעל לעמדת הגשת הקפה, או בחורה חייכנית באוהל. הצורך לתחום הוא הפוך לצורך לגלות, ואני באתי ערומה אל העולם. בזמן שמישהו קורא באותיות התווית הקטנות, אני מסירה מעלי את הבגדים השרופים. מציעה מבט אל תוך לב פועם, במקום בו פעם כוסה בעור.
ומוטב להיפרד מן העור, הגם שהמציאות משפשפת אותו עד בליה. מי שנרתעים למראה גוף נטול כסות ילכו אל חייהם האסתטים, ההרמטים, הסגורים בפני כל חי. מי שגורסים כי העירום צעיר ותלותי, יכינו גופם לתכריכים. מי שדורשים עירום אך לא מסוגלים להביט בעצמם, ינקרו עיניהם בבוחשני משקה. מי שילמדו את בשרם על בשרם, לא יזדקקו עוד לדבר.
בינתיים, בעיר, רעש. הקירות דקים ומעליבים. מי שנוהם לא צריך לדבר, מי שצופר לא צריך לשהות. אנשי העיר לא יכולים לחיות, אבל אסור להם לגלות.
מימס
כמו תמיד הכתיבה שלך עוצרת נשימה, קורא ונכנס לדמות שלך, ממש מרגיש כל מילה. תודה לך על כך.
ניתן בכלל לחיות חיים הרמטיים?
ניתן בכלל לחיות חיים לא הרמטיים?
את שוטחת את משנתך כל כך, שאת לא מותירה שום מהמורות, או בורות, שלא להזכיר בולענים.