אורו הכחול של השעון הדיגיטלי ממפה קלושות את גבולות החדר. אתה ישן לצידי, נשימותיך עמוקות, מובילות, מוכנות לקרב. חיה גדולה שוכבת כאן.
אני חיה קטנה, חיה של עשב. העולם רחב-ידיים בשבילי. ואני לא מצליחה להירדם, והאור הכחול מורה אפס-שתיים-שלושים. תקרת הגג הנטויה מעל ראשי יוצרת תחושה של מחנק. הכל נמצא אבל דבר-מה חסר. אני יודעת שאתה תשאיר אותי לבדי, ויהיו לי הרבה חיים לחיות בלעדיך. עשרים שנים מפרידות בינינו, עשרים שנים בהן העמדת שני ילדים שלא יהיו חייבים בהשגחתי. ואיך אתה יכול להשאיר אותי לבד כשאתה יודע שהנוכחות שלך ממלאה בורות רבים של מציאות, ואיך אתה יכול להסכים ללכת לפנַי, עטוף מקוננים ודורשי שלומך, להפקירני לשארית הסוף הארוכה. אני חיית עשב קטנה, יוסף. אני חיית עשב קטנה.
אני רוצה ילד ממך.
אני רוצה ילד שיראה כמוך ויריח כמוך וישא את שמך. אני רוצה שישאר לי ממך עד לרגע שלא אדע. והבדידות הקיומית שכתבו עליה סרן ואלבר וז'אן-פול ואתה, היא מפלצת מצחיקה ומשונה. לא משנה כמה תחרוט בה, היא נשארת עצומה. וגם אם תסביר לה את עצמה, היא נשארת מפחידה. וגם אם תפנה את המבט, היא לופתת בצווארך. ובלילה היא לא נרתעת ממך, האור הכחול לא מצליח למפות את גבולותיה. אז אני בוכה. אני בוכה כמו חיה מבועתת אבל השינה מגנה עליך מפני המראה הנורא. המראה הנורא של אישה שרוצה. שפוחדת מהלא-נודע, מהזקנה, מהבלעדיך. אישה שפוחדת להעירך.
השעון הדיגיטלי מורה אפס-שבע-עשרים-וחמש. המפלצת איננה, אבל השאירה טביעת רגל על מצחי וגרוני ובשקע החזה שתמיד כואב כשאוהבים. אתה ניגש אל ארון הבגדים ואני שולחת יד אל מחוץ לשמיכה, כמו אדם שטובע בתוך עצמו. "אני רוצה שתעשה לי ילד", אני מבקשת בכוחות יחידים, עצומת-עיניים. אתה מחייך, נושק לכף ידי, פוטר את הטביעה כתנומה.
אחר הצהריים אנו שרועים על הספה. אתה שוכב על גבך, אני יושבת עליך ברגליים פשוקות, צעירה מדי, מסווה בהלה בהלצה. אני מספרת לך על הלילה, ופתאום תקרת הגג הנטויה מופיעה זעירה ועמוקה בעיניך, לא רחוק מבבואתי. אתה לא רוצה עוד ילדים, אבל רוצה אותי, וגם אני ילדה. "תגידי מתי ואיפה", אתה חותם, ומגביה את התקרה.
מימס
וואו ! את פשוט מדהימה