בית החלומות של אן

אַשְׁרֵי הַיָּתוֹם
הַסּוֹפֵד לְהוֹרָיו הַחַיִּים,
הַמִּתְקַיֵּם מִכֹּחַ עַצְמוֹ
וַאֲדִיקוּת פִּכְחוֹנוֹ.

בָּרוּךְ הַמֵּסִיר אַשְׁלָיָה מֵאֱמֶת.
בָּרוּךְ הַמְּבָאֵר מַכְאוֹבִים.
בָּרוּךְ מְצַמְצֵם הַצַּעַר
כָּל יְמֵי חַיָּיו.

התחלתי לצפות בסדרה Anne with an E המבוססת על ספרי "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי. זו סדרת הספרים שהעניקה לי את חדוות הקריאה ושהשפיעה עליי באופן העמוק ביותר מאז הייתי בת שמונה. כה סבוכים קורי ההזדהות שלי עם הגיבורה, אן שרלי, עד כי קשה לומר אם צירוף מקרים אומלל הוא שהוביל לאמפתיה שלי כלפיה, או שמא התעצבתי בדמותה כמעריצה נאמנה. נמשיה, שיערה האדמוני, גופה הרזה והגמלוני, מילותיה הגבוהות, דיבורה אל עצים, מבטה החולמני, כוונותיה התמימות שעולות בתוהו.

בילדותי המוקדמת ערגתי לחייהן של דמויות כגון אן שרלי, ג'יין אייר, מרי לנוקס – יתומות צעירות שנדרשו לגדל את עצמן, בלא ליווי או הנחייה, בעולם שלא רצה בהן. שוגות ונחבלות, דחויות מעצם ערותן. הפגם הגדול מכל מצוי באי-אפשרותן להיות שונות מכפי שהן. כל אחת מוצאת ומגינה בחירוף נפש על נחמותיה המעטות, האסורות או הנלעגות. נצחיותן כדמויות ספרותיות מצויה בסירובן להשתתק ולהשתלב, משל עמדה בדרכן מגבלה של ממש. השלד הבלתי-נראה הזה שהחזיק אותן זקופות אפיין גם את שנות ילדותי ועזר לי להישאר בחיים מול כיתת יורים. מן רוח בלתי-שבירה, לא ניתנת ללכידה או לצמצום, ולכן רוקדת תמיד.

רק כעת, בהתוודעות מחדש דרך הסדרה, אני נוכחת שאהבתה של אן לעצים ולנופי טבע כמוה גם אהבתי-שלי. הבריחה מכל מה שמכוער ואכזרי, והבחירה להתמקד ביופי שמתקיים למרות זאת – שוב אותה הרוח המרקדת – הפכו לאחת ממיומנויותי. אפילו שקלתי ביני לביני אם הרתיעה שלי מחומרים נרקוטיים, דתות ניו-אייג' או נביאי שקר אחרים נוצרה בתגובה לאותה מיומנות מובחנת, שהרי למדתי כיצד למצוא ולהיבלע ביופי בגיל צעיר.

היתמות של אן תמללה את היתמות שלי. אני מוטרדת מדיוקנה של הנערה העושה דרכה בעולם לבדה, בעד מכשולים ומבחנים חברתיים, לומדת בכוחות עצמה כיצד ראוי להיות אישה ואיך להסוות את החלקים הלא-מבויתים בנפשה. אני ערה שוב לתשישות שבהתנסות ללא הפוגה. עד עצם היום הזה, אני חשה לעתים כמן שייר היפנוזה שנפלט מחדר הטיפולים, משהו מסוכן, בלי הורים ובית, שחושף את כשלונותיה של החברה. בפעמים אחרות אני שרך צעיר ועדין, קמל ממבט. ביליתי כל כך הרבה שנים בשיחה ערה עם עצמי מפני שלא היה שם אדם אחר. אימצתי את ההתנהגות הראויה מתוך ספרים שקראתי. החן והחריפות שמצויים בי היום הם שילוב של החלמה מהזנחה, לצד אוסף ארכיטיפים. אני עדיין לא יודעת כיצד מחברים את הרצון והשרירים כדי להתכופף בפני דרישות לשנות או למתן אותי, גם כשביכולתן להקל עליי. השיחה הארוכה עם עצמי מתקיימת בקנאות ובתחושת צדק רודפת שמייתרת את החוץ ומתנכרת לו.

היתמות לא מאפשרת לי נינוחות, וגם לא רגע לסמוך. הסחות הדעת הנעימות הן הסחות דעת. ניווטתי את דרכי לבד לפני שידעתי איך, ולכן אני צופה שיהיה עליי להמשיך. פעמים אני מוצאת שאני כועסת על האהבה, כועסת על המהתלה שבה, על האפשרות להניח לעיני להיעצם בסוף היום. יתומים חשים בטחון ביתמותם, בלבדיותם, בנטישה. מצבים אחרים הם חסרי פשר, מועדים להיגמר. הצפייה בסדרה רגרסיבית ולא נוסטלגית עבורי. אני כועסת על עולם שבו ילדים צריכים לגדל את עצמם, והופכים למבוגרים תלושים בלי שורשים, רעבים ליד מלטפת ולא מסירים את חשדם מפניה. אני כועסת שההצלחותי נגזרות מהמכאובים שלי, שאמנם קטנים משנה לשנה אך לא מוכנים לשוב אל מצב קודם-לקיום. אני כועסת שהאהבה שלי אוחזת תכנית בריחה. אני כועסת שהסיפור הזה, של היתמות הזו, עדיין נכתב. אני כועסת שאין לי המילים המדויקות עבורו. אני כועסת על הקסם ועל הנכות שבו. אני כועסת על כל מי שבורח אל אותם נתיבי שיכוך מוכחים, narcotic and nefarious, כי הם חסומים עבורי.

בדמות המשוחקת יש משהו כאוטי: היא קוראת ספרים אך לא את הסביבה. אן הכתובה משכנעת יותר בתמימותה, באכזבותיה. אני צופה בסדרה ומזהה כיצד רבים בסביבתה של אן משתדלים לאמצה אל ליבם, גם לאחר רושם ראשוני מבלבל. כשקראתי את הספרים לא זיהיתי את אותה הנכונות כלפיה, אולי משום שגם היא לא זיהתה. ואולי האבחנה הזו משרתת את החשדנות שלי כלפי אותם המשתדלים, שלא השתדלו מספיק בספר, אך פועלים למען שמם הטוב בסדרה. זהו טירוף – או הבל הבלים – לחשוד במוטיבציות של דמויות בדויות. להגן על אן המצויה משני עֶבְרֵי-היצירה. להשתוקק גם כן להגנה.

מימס